דבר תורה לפרשת וירא: האדם היחידי ביקום

מיליארדי בני אדם חיו, חיים ויחיו בעולם. לכל אחד מהם תווי פנים מסוימים רק לו. אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה (ברכות נח ע"א). אי הדמיון החיצוני מבטא ואולי אף נובע מהשוני הפנימי. לכל אדם כוחות נפש ייחודיים משלו ועיצוב אופי מסוים לעצמו.

גם הקטן שבקטנים, אשר כוחות נפשו כמעט בלתי נראים, יש לו תפקיד בעולם המיועד רק לו.  אפילו גדול שבענקים על כל רבגוניות תכונותיו, אינו מכיל את הסגוליות המסוימת הייחודית של אותו קטן, ולא תועיל לו גדלותו למלא את מקומו ולהשלים את משימתו של הקטן ממנו.

"אין לך אדם שאין לו שעה" (משנה אבות). בבוא השעה שיועדה למילוי משימתו של הזוטר, העולם כולו והבריאה כולה עומדים ומצפים לאותו "זוטר" שימלא את משימתו בהצלחה. בהגיע אותה שעה קצרה המסוימת למעשיו של ה"קטן" ההוא, הוא "הגדול" של אותה שעה. לכן, "אל תהי בז לכל אדם".

אנו רואים זאת בפרשתנו, אצל המלאכים שנשלחו אל אברהם. שלושה מלאכים שונים נשלחו עבור שלוש שליחויות שונות. לכל מלאך שליחות משלו, ואחד לא עושה את השליחות של האחר. כך זה גם ביחס לבני אדם. לכל אחד שליחות וייעוד משלו.

כעת מבינים אנו טוב יותר את דברי המשנה: "אם אין אני לי" – כל יחיד מישראל, אף הצעיר והקטן שבהם, אם הוא לא יתייגע למלא את חלקו בבריאה, "מי לי" - שום אדם אחר לא יוכל להשלימו. "וכשאני לעצמי" – גם אדם שלם באישיותו, כשהוא מצטנף לו לבדו בפינתו, ואינו משתף עצמו עם הציבור - "מה אני". ערך הפרט אינו בא לידי מיצוי אלא מתוך שותפות כלל ישראלית.

כיוון שכך, ובגלל שלכל אדם יש את התפקיד שלו ואת הרגע בו רק הוא יכול למלא את השליחות, דברי המשך המשנה הם מחויבי המציאות: "ואם לא עכשיו – אימתי". אף אדם לא יודע בדיוק מתי היא השעה שלו. לכן צריך להתנהג בכל רגע ורגע כאילו זה הרגע המכריע.

האמת המדהימה הזו, אמורה לגרום לנו לכבד את השני כאילו הוא האדם היחיד בעולם וכל העולם מוטל על כתפיו, שהרי הוא באמת יחיד ומיוחד בעולם.

אברהם אבינו הבין את הקונספט הזה. הוא כיבד אנשים "אנונימיים" לחלוטין מבחינתו, כאילו הם גדולי האומה. אגב, הוא עצמו הרוויח מכך בסופו של דבר, שהרי התברר שאותם אנשים אנונימיים הם מלאכי השרת, והם נשאו עבורו בשורה מדהימה – אשתך תלד ממך בן, בשנה הבאה.      

נוסיף נקודה:

התורה כותבת, שבזמן המבול: "וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז, כג). מה הפירוש "וישאר אך נח"?

בפשטות הכוונה "רק נח". אולם רש"י מביא מדרש האומר כך: "אך" מלשון אנחה וכאב – "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים, שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם".

מה עומק העניין? שנה שלמה נח מזין ומפרנס את החיות במסירות אין קץ, אין לו יום ואין לו לילה, האם איחור חד פעמי בהגשת המזון לאריה מהווה סיבה להיענש?

שמעתי תשובה בשם רבי אברהם קלמנוביץ ז"ל (ראש ישיבת מיר – ארה"ב). האריה שבתיבה הוא האריה היחידי ביקום, והוא בעצם גם אבי "שושלת" האריות מכאן ועד עולם. כשמקבלים אחריות על האריה היחידי בעולם – יש לשמור עליו ולהיזהר לא לסכן אותו אפילו בסיכון קל שבקלים.

כל יהודי הוא יחידי ביקום. חובה עלינו לשמור ולהגן עליו, לכבד ולהוקיר אותו, וללכת בדרכו של אברהם אבינו אשר הכיר בייחודיותו של כל אדם באשר הוא.