"אבא, איך מקבלים חנינה מהכלא השמור הזה?"

שבת. השעה כבר ארבע לפנות בוקר, ואני שוב לא מצליחה להירדם. אין מחשב, אין טלפון, שום דבר להסיח את הדעת מהסערה השקטה, המודחקת, שמתחוללת לי בלב בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.

בגמרא כתוב ש"נוח לו לאדם שלא נברא" (מסכת עירובין י"ג, ע"ב), וזה עוד לילה ששוב מהדהד לי בראש המשפט הזה, שאני מזדהה איתו קצת יותר מידי. שנייה לאחר מכן הוא כבר מתחלף ברגשות אשם של: "איך את מעיזה בכלל להתלונן, מה כבר כל כך רע לך בחיים?"

מחפשת בבית איזה ספר שעוד לא קראתי, משהו שיחליף את דממת האלחוט המענה, המייסרת הזאת. לא מוצאת.

ואז הכל צף... כל הרחמים העצמיים, הפחדים המשתקים. כל המפלצות שמסתתרות בארונות ומתחת למיטה מטפסות לאט לאט לכיווני... ריבונו של עולם, לאן אני בורחת? איך יוצאים מפה, איך? 

אני בוהה בתקרה, וכל דקה בשבילי היא נצח. קשה לי להאמין שהשחר יעלה אי פעם. כבר נצח עבר, ועדיין... 4 לפנות בוקר.

אני קמה מהמיטה, יוצאת למרפסת. השמיים שחורים, הכוכבים מנצנצים אלי. אני מביטה אל עבר האינסוף הזה, אל היקום הלא נגמר, הריק. ואז אני מורידה את עיניי למטה, ורואה את הבניינים, המכוניות החונות, מנורות הרחוב, המעקה של המרפסת שלי, מתלה כביסה ריק. אני חושבת לעצמי - איזה פלא עצום, איך מתחת לחלל השחור האינסופי הזה יש כדור כזה, עם בניינים ומכוניות ומתלי כביסה, איזו הזיה... איך אנשים מתהלכים בעולם כאילו כלום, איך הם לא מסתכלים למעלה ואז מורידים את עיניהם בפליאה... איך התרגלנו לפלא הלא נתפס הזה?

אבל אני עדיין לא מצליחה למלא את הריק בנפשי. למצוא את כדור הארץ שוקק החיים בתוך הלב שלי. אין דמעה, אין רגש, אין כלום, ריק, מת.

רק החרדה השקטה הזאת שזורמת לי בדם, גורמת לי לייחל לדברים לא טובים, רק שמשהו יסיח כבר את דעתי. שמישהו יצעק כבר "קאטטט, לסצנה הבאה!!!"

אני מנסה לדבר איתך, למלמל, ככה בלי יותר מידי כוונה, "מה יהיה אבא? מה יהיה איתי? זה עובר מתישהו? התחושה הזאת שמלווה אותי כל כך הרבה שנים? אני יודעת שיש לי הרבה, שאנשים עוברים ייסורי תופת בעולם הזה, ואילו אני, יש לי כל כך הרבה... טוב, אתה יודע מה? עזוב. אולי אני צריכה לשתוק וזהו... שלא יהיה גרוע יותר. אבל אבא, זאת בדיוק הבעיה, שהכל בסדר!!! אז למה אני מרגישה ככה? זה הכלא הכי גרוע, כי הוא נמצא בתוכי. איך אני יוצאת ממנו, ממאסר העולם הזה? אני רואה סביבי אנשים שמחים, מחייכים, אנשים עם אנרגיות, אנשים שמצליחים ליהנות מסתם דברים קטנים, גם אם הם עצובים לפעמים, גם אם לא הכל מושלם אצלם.

ואז אני חושבת על עצמי. אני מרגישה, אבא, כאילו כל חיוך שלי הוא זיוף, העמדת פנים. אני קמה מהמיטה בבוקר רק כי אני חייבת. רק כי חייבים להמשיך לנוע. הסרט הנע של החיים רץ, ואם אשאר לעמוד במקום, זה בטוח לא יכול להיגמר טוב. אז מה יהיה, אבא... מה יהיה איתי? איך מקבלים חנינה מהכלא השמור הזה שאני קוראת לו הנפש שלי? דור שלם קורא לך, אבא. זקוק לך. מחפש אותך. שלח לנו כבר חיבוק של גאולה. מתגעגעים כל כך...

באהבה גדולה,

הבת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.