אל תחשוב על דוב לבן: הפרעה טורדנית כפייתית

רונן נהג ברכבו על הכביש המהיר. לידו ישבה אשתו, ומאחוריו - שלושת ילדיו. שום דבר לא הכין אותו להמשך המפחיד. פתאום חלפה בראשו מחשבה, "אולי אסיט את רכבי ואתרסק עם הרכב וכל משפחתי!" תחושת זוועה וחרדה עלתה בקרבו. הוא חש דחף לעשות זאת, וזה הפחיד והלחיץ אותו. "מה קורה לי? אני לא נורמלי? אני משתגע? איזו מחשבה ודחף מזוויעים! מה זה הדחף הזה?". הוא התחיל לחוש את הזיעה הקרה והפחד שעולים בקרבו. הוא נלחץ יותר ויותר.

ואז עלתה בדעתו המחשבה הבאה: "אני אעצום את עיניי לשנייה קלה, רק כדי להוכיח לעצמי, שאני מיד פוקח אותן, ועדיין שולט על מעשיי". וכך עשה, הוא עצם את עיניו לשנייה קלה, ולאט לאט נרגע והמשיך בנסיעה. ומדובר בכביש מהיר...

כשפגשתי את רונן, הוא היה לחוץ מאד. סיפור זה התווסף לרבים אחרים, שהחלו לצוץ אצלו לאחרונה. הוא לא הבין מה קורה לו. אבל רגע, לפני שנמשיך, חשוב להרגיע: אדם שיש לו דחפים לא מובנים, הסותרים את מצפונו, כמו זה, אין שום סבירות אמתית שיבצע את המעשה המפחיד. הוא אינו פסיכופט. מעצם זה שמצפונו מתנגד לזה, ומעולם לא עשה מעשה אנטי חברתי, ברור שגם עם הדחף הכי חזק, לעולם לא יעשה מעשה חמור כזה. כדי לבצע מעשה חמור עד כדי כך, לא מספיק לחוות דחף חזק, צריך גם לזלזל בחיי אדם, לא לחשוש מהתוצאות וכו'.

אז מה באמת קורה לו, ולרבים אחרים הסובלים מתופעות דומות?

הפרעה טורדנית כפייתית

מדובר ב"הפרעה טורדנית כפייתית" – OCD. כ 2.5% ויותר, מהאוכלוסייה (כ-250 איש מתוך 10000, לא מעט) סובלים מהפרעה זו. אני מניח שהרבה אנשים, בפרט הסובלים מזה, מופתעים מהשכיחות הזו, כיוון שחלק מהתחושה הקשה היא המחשבה ש"אני לא נורמלי". אז זהו, אתה לא בודד בכלל... 

הפרעה טורדנית כפייתית הינה הפרעה בה חווה האדם מחשבות מטרידות פולשניות, החוזרות על עצמן ללא שליטה. האדם החווה אותן חש מצוקה רבה, לפעמים מחמת תוכנן המאיים – כמו דחפים עם תחושת איבוד שליטה קרוב. לעתים המחשבות הן אפילו סתמיות, אך שממלאות את המחשבה שוב ושוב, ללא יכולת שליטה, ובכך, מציקות ומטרידות. אלה יכולות להיות גם מחשבות מטרידות על אסון שאולי יתרחש, חשש פתולוגי מטעויות, חשש סביב ניקיון וסדר, ועוד, כמו שיפורט בהמשך.

המשותף לכל אלה, הוא החוויה של האדם, שבראשו מתרוצצת מחשבה מטרידה, ללא יכולת שליטה. זה יכול להימשך שעות ארוכות ביום. זהו החלק הטורדני.

העסק מסתבך, כאשר במהלך הזמן, ברגע שהאדם חש במצוקה הנ"ל, הוא מאמץ פעולה "מרגיעה" כלשהי. זו יכולה להיות פעולה פיזית, או מחשבתית. כאשר האדם מזהה שפעולה זו "מרגיעה" אותו, הוא חוזר עליה שוב ושוב, כדי להירגע.

הבעיה בהליך זה היא, שההרגעה היא זמנית. לאחר זמן מה, עולה שוב המחשבה הטורדנית, ושוב האדם מנסה להרגיע את עצמו בפעולה המסוימת. כאשר מתמשך מצב זה, הפעולה / מחשבה המרגיעה הופכת לכפייתית. בכך, מתוספת למחשבה הטורדנית גם פעילות כפייתית.

זה יכול להיראות כך:

משה יצא מביתו, הוא מיהר לעבודה. פתאום, הוא לא היה בטוח שנעל את הדלת היטב. הוא עלה חזרה את ארבע הקומות, רק כדי לוודא שהדלת נעולה. כשראה שהדלת אכן נעולה, נחה דעתו. הבעיה צצה, כאשר הגיע לפתח הבניין. הוא שוב לא היה בטוח שבדק היטב את הדלת. "אולי לא לחצתי את הידית חזק מספיק", חלפה המחשבה בראשו. שוב הוא עלה, בדק, ונרגע. אלא שבאמצע הנסיעה לעבודה, הוא שוב לא היה בטוח שבדק היטב את הדלת. וכך, הוא חזר לבדוק. הפעם, הוא לחץ את הידית של הדלת שבע פעמים, חזק, כדי להיות בטוח שהדלת נעולה.

גם בסיפור זה מדובר באותה הפרעה, אלא שכאן ההפרעה אינה דחף, אלא אי ודאות, המלווה במעשים כפייתיים רבים, הגוזלים זמן רב, ומעיבים על איכות חייו של האדם ושל בני משפחתו.

אחת התחושות הקשות בהפרעה זו, היא אי היכולת לשלוט על המחשבה. כמה שהאדם מנסה להיפטר מהמחשבה, בכל דרך, כמו הדחקה, או הסחת דעת, המחשבה רק מתעצמת. יש לציין שמחקרים מראים שרוב בני האדם חווים מדי פעם מחשבות פולשניות, אלא שהן אינם נתפסות בראשם. מה קורה אצל האובססיבי? מדוע אצלו המחשבות "נתפסות"?

הסיבה לכך היא, כי דווקא כאשר חשוב לנו יותר לדחות מחשבה, כאשר אנו מנסים לשלוט בה יותר, המחשבה תתעצם... ככל שהאדם נלחץ יותר, כן יקשה עליו 'להיפטר' מהמחשבה.

ניתן לראות זאת ב"ניסוי הדוב הלבן", בו התבקשו אנשים שלא לחשוב על דוב לבן כלל במשך שתי דקות, ולאחר מכן, דווקא כן לחשוב במשך שתי דקות. כצפוי, רוב מוחלט של המשתתפים, לא עמדו במשימה... מה שמלמד על חוסר היכולת שלנו לשלוט במחשבתנו באופן מוחלט.

נוסף על כך, ישנה סיבה פיזיולוגית טבעית: כאשר האדם חווה מצוקה מחמת המחשבה, הוא משדר למוח שקיימת סכנה. בעקבות כך, משתחרר בגוף חומר כימי הנקרא 'אפינפרין' – חומר הדומה בפעולתו לאדרנלין. השרירים נמתחים, קצב הלב והנשימה מתגברים, והמחשבות מתחילות לרוץ. זוהי תגובה המכינה את הגוף להתמודדות - ערנות. הצרה כאן, שהמחשבות הרצות בראש, היא "הסכנה", המחשבות המטרידות בעצמן... מה שגורם לחרדה נוספת: "מדוע המחשבות לא זזות, ואף מתגברות?" מובן שהתהליך יגבר, וכך, האדם עלול להיות אסור בכבלי המחשבות במשך שעות!

איך מטפלים?

לכן, בבסיס הטיפול בהפרעה זו, מונחת המטרה להשתדל כמה שיותר להשלים ולקבל את הופעת המחשבה המטרידה. לא להתווכח עימה ולא להיבהל מהגעתה. פשוט לקבל את החוויה הקשה. לקבל גם את חוסר הוודאות, את הדחף, ואת כל מה שעומד בבסיס המחשבה. ברגע שמשלימים עם המחשבה, היא כבר אינה אטרקטיבית, היא מעניינת פחות, ולא מתפתח "דו שיח" בין האדם למחשבה. הדבר אינו פשוט ואינו קל. זהו אתגר עצום המונח לפתחו של הסובל מההפרעה. כאשר אנו מבינים את המנגנונים המפעילים את ההפרעה, ביכולתנו לבנות אסטרטגיה להתמודדות עם ההפרעה.

ישנן כמה טכניקות המתבססות על הנחה זו. הטיפול בהפרעה זו איננו קל, ומצריך, על פי רוב, הדרכה של איש מקצוע מומחה עם היכרות וניסיון מוצלח מול ההפרעה הספציפית הזו. יש לציין שעד שנות השישים של המאה הקודמת, ההפרעה נחשבה כמעט לחשוכת מרפא, עד שהתפתחה גישה טיפולית במסגרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT), שהלכה והשתכללה במהלך השנים. כיום, היעילות של טיפול זה בהפרעה, על פי מחקרים, עומדת על כ % 75 – 80! במסגרת מצומצמת זו, נמליץ על דבר שעוזר פעמים רבות.

יש להקדיש פעמיים ביום (אם אי אפשר, גם פעם ביום תספיק), כ10 – 15 דקות, בהן האדם מציף בכוונה את המחשבה המטרידה, ופשוט לחשוב אותה. בזמן זה, יש להשתדל לקבלה, להקשיב לרגשות העולים, וחשוב, לא להתווכח עם המחשבה, לא לנהל דו שיח. פשוט להקשיב. מה שקורה הוא, שאם לא מנהלים דו שיח עם המחשבה, בשלב מסוים היא מתחילה לשעמם. ואז, חשוב להמשיך לחשוב אותה, אף על פי שזה כבר משעמם. לא להפסיק, עד שנגמרת רבע השעה. כך יום אחרי יום, עד שהמחשבה כבר אינה מטרידה. אם ישנן כמה מחשבות מטרידות, יש לטפל בכל אחת מהן בנפרד.

כמו כן, כאשר מגיעה המחשבה מחוץ לזמן זה, כדאי להגיב כך: להשלים עם הופעת המחשבה, כנ"ל. ולנסות לדחותה – לומר לה "הדברים שאת אומרת חשובים, אך כרגע אני עסוק, בעוד 5 דקות (או 2, 3, וכו', לפי היכולת), אשוב לדון בדברייך". וכשיעבור הזמן הזה, אם מצליחים לדחות שוב, זה רצוי. עד שנוכל לדחותה לאותן 15 דקות קבועות. חשובה העקביות בנ"ל, למרות הקושי הרב.

בכל אופן, חשוב לומר: ההפרעה הזו נראית לעיתים כבלתי פתירה, ומייצרת סבל בל יתואר. יחד עם זאת, לעולם אל תתייאשו! בעיניי ראיתי אנשים שהתמודדו, נלחמו והתגברו על הפרעה זו.

כן. גם אתם יכולים. בהצלחה!