שבילי טהרה: מצוות טהרה – גם במסירות נפש!

שרשרת זהב טהור, מנוקדת יהלומים ונוצצת כבדולח, שזורה לאורך הדורות. קרוב לארבעת אלפים שנה עוברת השרשרת, מדור לדור, ועונדות אותה בנות ישראל הקדושות והטהורות.

מצוות טהרת המשפחה שמרה לאורך כל הדורות על הסגוליות הנפלאה של עם ישראל, ובנותיו קיימוה מתוך אהבת השם אין-סופית, במאמצים עילאיים ובמסירות נפש כפשוטה. אותה מסירות נפש בדורות עברו, היא המזרימה כוחות לדורותינו אנו, כוח וגבורה לעמוד מול קשיים ולא לוותר על חודה של הלכה.

ואמר על כך הגאון הרב כהנמן זצ"ל: "אמותינו, שטבלו בנהרות של קרח, בנקיקי סלעים שהצטברו בהם מי גשמים שקפאו, נתנו לנו עָצמה להתעלות למדרגות של קידוש השם!" עָצמה של גבורה רוחנית יהודית.

המצווה הנפלאה הזו היא סוד ההישרדות של העם.

עם ששרד, עבר ועובר רדיפות, מלחמות, צרות וניסיונות, ועומד בכול בגבורה על טבעית ובאמונה איתנה כסלע.

טבילהבקושיובקור

כיום המקוואות משוכללים ויפים. תנאי ההיגיינה מושלמים וכל הסביבה נעימה מאוד.

לאמותינו לא היו כל אלו!

המים לא היו מחוממים, ותנאי המקווה של היום היו בגדר חלום... ובכל זאת הן טבלו בכל תנאי: בבורות של מי גשמים ובנהרות. קילומטרים רבים הן פסעו, גם בלילות קרים וחשוכים. שיניהן נקשו זו לזו אך הלב היה נחוש ואחוז להבה. גם כאשר מי הנהר קפאו משלג, הן בקעו אותו בעזרת גרזנים וטבלו בתוכו בקור מקפיא עצמות, וחיוך של ניצחון היה על פניהן. שמחה ונהרה מילאו את לבן, על הזכות העצומה בקיימן מצוות השם.

והתבטא על כך אדמו"ר: 'בעבר המקווה היה קר אבל הלב היה חם'...

לא היה ספק בלבן אם לקיים את מצוות הטבילה, גם כאשר התנאים היו קשים מנשוא. השם ציווה, והן עשו את רצונו בכל מחיר.

לאורך שנות הגלות מסרו נשות ישראל את כל מאודן לכך. נדדו ימים רבים כדי להגיע למקווה כשר, שילמו מהונן ומאונן, ולעתים אף הגיעו לסכנת נפשות. הספק מעולם לא עלה בלבן.

וכך סיפרה אישה יקרה, אשר עלתה מ'גלות רוסיה':

מחצית ממשכורתה החודשית היא שילמה כדי לזכות לטבול במקווה, כי במקום מגוריה הנידח לא היה כזה, והיא טסה מדי חודש בחודשו מרחק עצום עד מוסקבה העיר, וחזרה הביתה רק למחרת!

עוד סיפר פעיל שחזר מרוסיה, כי נשים אשר לא עומדות במחיר הטיסה הגבוה שוברות את הקרח בנהר אשר בעיר מגוריהן וטובלות במים קפואים עשרים מעלות מתחת לאפס. אכן, "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

זכיתי לשמוע מכלי ראשון סיפור מעורר התפעלות: בעת מגוריי באנטוורפן הייתה לי שכנה מיוחדת במינה. היא הייתה ניצולת שואה, והיא סיפרה לי כי במקום מגוריה לא היה מקווה, והיא חיה עם בעלה במשך ארבע שנים כאח ואחות. במשך ארבע שנים היא שמרה מכל משמר על כל הלכות ההרחקה! כאשר שאלתיה מה נתן לה כוח רב כל כך לעמוד בניסיון, היא הביטה עליי כלא מבינה את שאלתי: "זה הרי ציווי השם, ואת ציווי השם עושים ומקבלים כוח!"

הערש'ל, לא יתבעו אותך על שלא העמדת ילדים

וכך סיפר הרב זילברשטיין שליט"א בשם הגרמ"צ ברלין, סיפור אשר ריגשנו עד דמעות:

ביום מן הימים הופיעה במשרדי ה'חברא קדישא' אישה בוכייה. היא סיפרה כי בעלה הלך לבית עולמו, וביקשה לסדר את קבורתו. מבטאה הכבד הסגיר את מוצאה הרוסי ולבושה סיפר כי היא אינה נמנית על שומרי התורה. אנשי ה'חברא קדישא' ערכו בירור יסודי כדי לוודא את יהדותה. החשש הוסר: הנפטר אכן יהודי.

לאחר שקבעו את סדרי הלוויה נשאלה האישה אם הנפטר הותיר אחריו ילדים או בני משפחה. זו ענתה בעצב בשלילה: מעולם לא היו להם ילדים וגם משפחה נוספת אין סביבם. זוג ערירי ובודד.

ההלוויה יצאה לדרכה: אנשי ה'חברא קדישא' והאלמנה הבוכייה. הם היו מלוויו היחידים של האיש.

כשהגיעו למקום הקבורה, בטרם הורידו את גופתו לקבר, הרימה האלמנה הבוכייה את עיניה ושאלה בקול חנוק: "מה יהיה עם... הספד? נוהגים לומר כמה מילים על נפטר..."

"כן", הנהנו אנשי ה'חברא קדישא' בצער, "אך לצערנו איש מאתנו לא הכיר את בעלך המנוח, ואיך נספידו?"

לאחר רגעים ספורים אמרה האלמנה הטרייה וקולה מתחנן: "ברשותכם, אשא אני דברי הספד על בעלי", והוסיפה: "אל דאגה, אעשה זאת בקצרה".

"הערש'ל, הערש'ל", פתחה האלמנה את דברי ההספד, וקולה מתייפח. "הערש'ל. עולה אתה כעת לבית דין של מעלה, ובלבך מקנן חשש. חשש שליווה אותך בימים ובלילות הטרופים, ולא עזב אותך לרגע במשך השנים. החשש שמא יתבעו אותך בשמים על כך שלא השארת ילדים אחריך". היא עצרה את דבריה ונאנחה אנחה עמוקה מאוד. "אני עומדת כאן, הערש'ל, לפני מיטתך, ואני אומרת שאין לך כל סיבה לחשוש, אין לך כל סיבה!" קולה הלך והתחזק והיא התלעלעה בדמעותיה: "הרי הנך יודע, הערש'ל, שכאשר היינו במשך למעלה מארבעים שנה ברוסיה, לא הייתה לי אפשרות להגיע למקווה טהרה, ארבעים שנה! וכשהגענו לאמריקה היינו כבר מבוגרים מדי..." היא התנשמה, והוסיפה לבסוף: "אל תדאג, הערש'ל, אל תדאג בכלל! כי אני בטוחה שלא יתבעו אותך בשמים על כך".

היא סיימה את דבריה, דמעותיה זולגות כמעיין.

אנשי ה'חברא קדישא', כאיש אחד, פתחו באמירת קדיש בהתייפחות עצורה.

הם ידעו בבטחה שהערש'ל אינו צריך לקדיש שלהם. הערש'ל זה – מקומו בגן עדן מובטח...

מתוך ספרה של הרבנית אסתר טולדנו, "שבילי טהרה". לרכישה הקליקו כאן

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, או במייל mit@htv.co.il