"אבא, איך אפשר להחזיק בית שרק חציו דתי?"

אבא,

ניסיון קשה העמדת בפניי, כמה תשוקה יש לי לתורתך.

כמה אני מייחלת לנוח תחת כנפיך - דומה שבעולמך זה כל מבוקשי, אך הניסיון הזה מרחיק מאוד מהאמת.

מרימה אליך עיניים ושואלת: איך אפשר לנהל בית שחציו דתי וחציו לא? איך אפשר לשמור על שלום בית, שזה מעל הכול, וזהו רצונך?

בינתיים, בדמעות רבות אני מנהלת את חיי. בכל שבת שבה אני מלווה את ילדיי לבית הכנסת, אני רואה את השיירות הלבנות של המתפללים עטויי הטליתות צועדות, והלב נצבט בכאב. שואלת את עצמי מתי כבר תהיה לי שיירה לבנה משלי שתצעד ככה, משהו שייתן לי נחת גדולה, ורצון ללחום עבורו.

אבא, כל החלטה, כל הלכה, כל מצווה, אני נלחמת להבין איך לקיים בתוך המציאות המורכבת הזאת, וכבר עייפה כל כך מגידול ילדים ומדאגה לבית. מנסה להבין כל העת איך אני יכולה למלא, בנוסף לתפקידי הגדוש, את תפקידו של בעלי? מרגישה שכבר לא נשאר לי אוויר לנשימה.                                                                                                                     

ובתוך כל זה, נזכרת בנשים היקרות אשר שולחות את בעליהן לזכות את הרבים או ללמוד תורה, שמתייגעות כל כך, ולפעמים מתעייפות או חוות רגעים של ייאוש, וחושבת לעצמי שהייתי נותנת לכל אחת מהן יום בחיי, רק כדי שיבינו כמה הן זכו. באיזה גן של שושנים הן חיות פה בעולם הזה. כמה זה לא ברור מאליו לזכות בדבר כזה.

אבא, אני כבר לא מצליחה להירדם בלילות. אני קמה באמצע הלילה, או בשעות הבוקר המוקדמות, ומרגישה כי "חולת אהבה אני". אין לי טעם בעולם בלעדיך, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים - ובאותה נשימה גם הכי מבלבל.

בחובה שלי ללכת אחריך אין לי ספק לרגע. הקשיים נערמים, אבל אני לא מרימה ידיים. מבקשת ממך, אבא, די להסתרה, אינני מעוניינת בה. רוצה עולם טוב, שבו כולם מבינים שהתורה קדושה, והיא אור חיינו. רוצה עולם שבו הבתים שלמים ולא חצויים, ושבו לא יהיו "אויבי איש אנשי ביתו" - אך אני מבינה שכל עוד לך, אבא, אין בית – כנראה שגם לי לא יהיה.   

ובינתיים, אבא, עד שיגיע המשיח, אני יוצרת לך בתוך ליבי מקדש קטן, אך רחב, מלא באהבה וטוב. מקום טהור ונקי לשכון בו, ומחכה לגאולה בכיליון עיניים. סופרת את הימים, ויחד איתם - את הדמעות.

ועד אז, יש לי בקשה קטנה אליך, מלב שבור ואוהב: אבא, עד שתגיע הגאולה הזאת, שכולנו כל כך מחכים לה, תחזיק את ידיי. תתמוך בי שלא אפול. כי רוחות חזקות באות, ואיני יודעת כמה עוד אוכל לעמוד בכל הקשיים והניסיונות. במציאות החצויה הזאת.

ורק דבר אחד אוכל להגיד לך אבא: וזר לא יבין זאת.

אוהבת אותך בכל ליבי,

דינה,

הבת המתגעגעת שלך.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור החדש של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.