חיים לאחר החיים: דבר תורה לפרשת חיי שרה

אברהם אבינו שב מהר המוריה, ובבת אחת 'נזרק' מנסיון העקידה אל נסיון חדש שהתרחש בהיעדרו - נסיון הסתלקותה הפתאומית של שותפתו הגדולה והנאמנה. אם לא די בכך, הרי שנסיון זה היה כרוך בקושי נוסף. הוא, אברהם, אדון הארץ לעתיד, חייב להתמקח עם בני חת, בעליה הזמניים של הארץ, על הזכות לקבור את אשתו בארצו שלו, בארץ שהבטיח ה' להורישה לבניו.

מתוך בכיו על אשת נעוריו, קם אברהם כדי לקנות אחוזת קבר לרעייתו, לו ולשאר אבות האומה. אברהם העשיר ונשוא הפנים, עומד כעני בפתח לבקש אחוזת קבר בארץ מגוריו.

ביקשו בני חת תושבי חברון להעניק לו את מיטב קבריהם, אך אברהם מבהיר להם שהוא אינו מעוניין להזדקק לחסדיהם. אף שמעולם לא טרח לרכוש נחלה בארץ שהובטחה לו, בכל זאת עומד הוא על כך שתימכר לו אחוזת הקבר במחיר מלא בקניין גמור ונצחי.

אברהם גייס את כל בני חת, כדי שישפיעו על בעליו של המקום - עפרון בן צוחר - למכור לו את המערה. בתחילה נכנע עפרון החתי ללחץ הקהל, ומפני כבודו וגדולתו של אברהם, הוא מוכן למסור את אחוזת הקבר ללא תמורה כספית, אך לבסוף חמד בכסף ואמר לאברהם: "אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מהי...".

אברהם נענה לתנאי המכירה, ומעדיף לשלם במיטב כספו בעבור המקום. כדי למנוע כל אפשרות של ערעור עתידי. התמורה שולמה מיד לעיני הכל בכסף עובר לסוחר.

* * *

בני חת הכירו את אברהם, וידעו שהוא אינו מייחס חשיבות לענייני נחלה ואחוזה. בעיניהם, התנהלותו זו היתה תמוהה מאד: מדוע משקיע הוא על בית-קבע למת, וכי המת זקוק לבית משלו?

וזו בדיוק ההבנה שביקש אברהם אבינו לעורר בלבם. אבי המאמינים - מסביר הגאון רבי פרץ מימון זצ"ל בספרו "תולדות פרץ" - ביקש בכל המשא ומתן הזה להנחיל לעולם את האמונה בהישארות הנפש, ואת האמונה ביום הדין הגדול שיתקיים לעתיד לבוא, ביום שבו יקומו ישני עפר מקברם לתחיה. גם בשעתו הקשה, כאשר מתו מוטל לפניו, חשב אברהם כיצד ליטוע את האמונה בלבות העם.

עפרון ובני חת לא האמינו בהישארות הנפש, וסברו שגוף המת אינו נבדל בשום דבר מאבן או מפיסת עץ, ואם כן אפשר לנהוג עמו בהתאם. קבורת המת היתה בעיניהם לכל היותר ענין סמלי של כיבוד זכרו האחרון של הנפטר בעיני החיים, או פעולה שעושים כדי למנוע סרחונות וזיהומים.

מנקודת ראות זו הם הסבירו לאברהם שאין צורך להשקיע ממון ברכישת קבר: "במבחר קברינו קבור את מתך" (לעיל כג, ו). לדעתם, אין כל משמעות לעובדה שחלקת הקבר אינה שייכת לנפטר. למי מפריעה העובדה שהקבר הוא זמני, והוא ישוב בבוא העת לרשותם של בני חת? הן עד אז לא ייוותר מן המת כל זכר!

כשיראו איך אברהם אבינו משתדל ועושה הכל כדי לטמון את הגוף במקום מכובד, יפנימו כי יש חיות לנשמה ויש תחיית המתים. אם המת זקוק לאחוזת נחלה ומשכן קבוע, אין זאת אלא שהמוות אינו חידלון, הנפש נשארת, ולגוף תהיה תקומה בעתיד.

הלווייתה של שרה אמנו חוללה איפוא מהפכה בתפיסתם של כל בני חת, ולעולמם חדרה האמונה בהישארות הנפש ובתחיית המתים, האמונה כי גם לאחר המוות יש משמעות לגופה, לאופן שבו היא מטופלת ולמקום שבו היא נקברת (מסיבה זו - מוסיף הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל - על מותה של שרה אמנו מדברת התורה בקיצור נמרץ, ואילו על קבורתה מאריכה לפרטי פרטים, ללמדנו שיש משמעות לקבורה, בהיות ויש חיים לאחר החיים).

מקום נוסף שבו השפיע אברהם על העולם בענין האמונה בהישארות הנפש, מוצא הגר"פ מימון זצ"ל במסכת בבא קמא (צ"ז ע"ב). שם איתא: מטבע של אברהם אבינו - זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד שני. איזה מסר רצה אברהם להעביר בזה? ביקש אברהם ללמד לעולם שאפילו אם אדם מזדקן והולך למות, יש תחיה לאחר המוות, ואפשר עוד לחזור ולהיות בחור.