קיבלנו ברכה, שהכנסת האורחים לא תפגע בחינוך הילדים: מסיפוריה של משפחת אירוח

גב' רחל צור, ההולכת בדרכו של אברהם אבינו וביתה פתוח לרווחה בשבתות ובמועדים, מספרת לנו איך הכול התחיל. "הפתיחה לא הוכרזה רשמית, ממש לא, אך היא הייתה מיד בתחילה, כבר כשהיינו זוג צעיר ממש. כמעט לא עברה עלינו שבת ללא אורחים. בעלי הוא אמריקאי במקור, אשר עזב משפחה חמה באמריקה המפנקת ועלה בגפו כבחור כדי ללמוד מתורת א"י.

"כאחד שכזה, הוא נחשף לקשיים של הגולים למקום תורה, לגעגוע העמוק לחמימות הביתית שתזכיר במשהו את בית אבא ואמא שמעבר לאוקיינוס, וכמובן, לאי נעימות הכרוכה בהזמנה עצמית לשבתות. לכן מיד לאחר שהקמנו את ביתנו, הוא היה בית פתוח לזקוקים לכך. בתחילה היו אלו בחורי ישיבה, אמריקאים ברובם. אז עוד גרנו בגאולה, בתוך היורה הרותחת, והיו מצטופפים אצלנו לסעודות שכם אל שכם בחורים מכל הישיבות והסגנונות. בהמשך התבקשנו מארגונים שונים ומישיבות העוסקות בקירוב להכניס לביתנו כאלו המבקשים לטעום את טעם השבת ולהתבשם מהניחוחות שלה, והשאר כבר שייך להיסטוריה. כיום ב"ה יש לנו 'נכדים רוחניים'. אלו ילדי אותם מתארחים ראשונים, אשר זכו להתקרב ולהפוך לשומרי תורה ומצוות. כאשר הם מגיעים מדי פעם לבקר אצלנו, הלב מתרחב מסיפוק והודיה לה', זה בהחלט מעניק לנו כח להמשיך הלאה".

שילוב מנצח

- האם מתארחים אצלכם בצוותא גם בחורי ישיבה וגם כאלו הצועדים את פסיעותיהם הראשונים ביהדות?

"בהחלט. לדעתי, השילוב הזה עושה רק טוב לכולם, כי גם אנחנו, שב"ה נטועים היטב בעולמנו, זקוקים לחיזוק תמידי. השילוב מחזק את החזקים, ומגביר אצלם את תחושת ה'אשרינו'. ואלו המתקרבים, שתחילה מגלים אולי רתיעה מבחורי ישיבה, מגלים עד כמה הם הפוכים ממה שמדברים עליהם בתקשורת, כך שכולם יוצאים נשכרים מהעניין, מניסיון".

- אין חשש להשפעה שלילית על הבחורים?

"ב"ה, אלו שבאים להתארח באים מתוך רצון לקבל ולהתרשם, ולא כדי להתריס או להוכיח שהצדק עמם. כמו כן, הם נפעמים כל כך מעצם החוויה החדשה, ששאלות בנושאים בעייתיים בדרך כלל אינן צצות, אין בכלל זמן לחשוב עליהן, כי אין רגע דל. אם בכל אופן אחד האורחים כן מעלה שאלות מעין אלו, בעלי מחזיר בעדינות את המושכות לידיו, ובהומור קל מסב את השיחה למחוזות בטוחים. ככלל, לאורך כל הדרך אנחנו אלו המובילים ומנחים את הסעודה, ולא ההפך. יש לנו אורח קשיש ערירי, הבית שלנו זו הפינה היחידה שבה מקשיבים לו. הוא יכול לשבת שעות ולספר סיפורים מעברו המרתק. אלו סיפורים מעניינים ביותר, אך כאשר הוא שוכח לעזוב את ה'מיקרופון', בעלי בעדינות מחזירו לידו, כדי ששולחן השבת ימשיך להיות מנווט על ידו ולא יהפוך להרצאת יחיד, הכול בצורה מכובדת, כמובן".

אורחים-אחים

"כאן המקום להדגיש: אנו פותחים את ביתנו מתוך הכרה עמוקה המלווה אותנו כמוטו מרכזי לאורך כל הדרך: אלו אחים שלנו.

"מעולם לא הבטנו עליהם בעליונות, לא תחקרנו אותם על עברם או שאלנו אותם שאלות אישיות, ומובן שלא כפינו את דעתנו עליהם. זה לא מתפקידנו להיות אפוטרופוסים עליהם, איננו אחראים למעשיהם. בביתנו, הם מעצמם מכבדים אותנו ולא מחללים, חלילה, את השבת. היה מקרה, למשל, שאחד האורחים הודיע שהוא יוצא להתאוורר, כשחזר הבנו שהוא ירד לעשן... לא הגבנו מאומה על כך. ב"ה, בהמשך הוא התחזק".

- אין חובה למחות?

"מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. בכלל, העניין של ערבות זה לזה והשפעה על הזולת צריכים להיעשות בחוכמה. יש מקרים שבהם אדם אחד זוכה לאור היהדות, והוא מנסה בכל הכוח למשוך את בני משפחה לשוב בתשובה, כי זה בוער בו. אך לדאבון לב התוצאה פעמים רבות היא הפוכה. אף פעם לא מומלץ להאיץ את הדרך ליהדות, זהו תהליך אישי ארוך וממושך, שחייב לבוא מהכרה פנימית ולא מאילוץ חיצוני. התפקיד שלנו בתהליך הוא אך ורק אירוח לבבי.

"לאחרונה ממש, ביקש מאתנו בחור מתחזק שכבר שומר תורה ומצוות, ב"ה, שנארח את אמו, אלמנה מבוגרת שעדיין רחוקה מיהדות, המגיעה לחגים מחו"ל. קיבלנו אותה במאור פנים. על פי בקשתו מראש, שאלתי אותה בעדינות אם היא מעוניינת בכיסוי ראש, והבאתי לה משלי. כמו תמיד הודענו שהולכים ליטול ידיים, והיא נטלה עמנו (מיותר לציין שכמובן איננו בולשים ובודקים מי נוטל ומי לא). לאורך כל האירוח ראיתי איך הוקל לה שאיננו מנסים להטיף לה, אלא מתעניינים בה ומגלים אמפתיה לכל הקשיים שעברו עליה, היא הייתה מאוד מתוחה מכך, כנראה בעבר התארחה במקום שבו ניסו לעשות זאת. אני לא. כמובן, אם מישהי פונה אלי ושואלת על קיום מצוות, אני עונה לה כי כולנו היינו במעמד הר סיני וכולנו קיבלנו באהבה תרי"ג מצוות, ואנו מחויבים לקיימן. אם זה נראה לה הר גבוה מדי, אני מסבירה שה' מבקש מכל אחד לפי יכולתו, ואינו דורש ממנה כעת לקיים הכול בבת אחת, וכו'. כל זה אם התבקשתי לכך, אך מעצמי איני פותחת כלל בשיחה בעניין".

- ובכל אופן יש השבים למקורות דווקא בזכות אירוח זה?

"בהחלט, הרי האמונה, בסופו של דבר, נמצאת בלב כל יהודי. זה מוכח מזעקות 'שמע ישראל' ו'אלוקים תציל אותי' הנשמעות מחיילים בטנקים בוערים, אלו שבכלל לא ידעו על קיומה של הנקודה היהודית שבלבם! אך ברגע אמת היא מתעוררת. ב"ה, אצלנו, בזכות האווירה הטובה, הדבקות והשירה המשותפת, מתעוררת אותה נקודה יהודית. לא פעם מציינים לי בדמעות שדווקא החלה הביתית, הדגים החמים או החמין המתובל הם שעזרו להם להחליט את ההחלטה הגורלית".

מאורחי יותר מכולם

- מיהם האורחים שמגיעים אליכם?

"מטבע הדברים רובם אמריקאים, אך לא כולם. בימים של העלייה הגדולה מרוסיה, התארחו אצלנו עולים רבים מחבר העמים. באותם ימים למדנו לדבר מעט ברוסית, כדי להנעים להם את השהות אצלנו. מגיעים אלינו גם בחורים ממדינות דרום אמריקה, כמו ברזיל וארגנטינה. הם דוברי ספרדית, אך בהחלט מבינים אנגלית. גם ישראלים, מכל העדות והסוגים, מגיעים. כולם רצויים אצלנו, ולא פעם הסעודה מתנהלת בשלוש שפות במקביל, כדי שכל אחד ימצא את השפה המדברת אל לבו בסעודה".

- מה אורכה של סעודה מעין זו?

"תלוי את מי שואלים. עבורי היא נראית קצרה מדי, אך ללא ספק היא נחשבת ארוכה. יש אורחים שזה מכביד עליהם, אז אנו מארגנים להם זימון והם יכולים לצאת לדרכם בלי לחוש אי נעימות. בדרך כלל הסעודה נמשכת כשלוש שעות. אך כמובן, אין צו פינוי מביתנו, ואורחים שמעוניינים - נשארים לשוחח. לא פעם נוצר מן סימפוזיון ספונטאני, שבו בלי שנשאל ונבקש האורחים נפתחים ומספרים על חייהם. אנחנו מקשיבים להם באמפתיה, אך כמובן לא מבקרים או עוזרים למספר/ת להסיק מסקנות. מדובר בסיפורים מעולמות אחרים ממש, על גלגולים בכתות בהודו, על נהירה אחר משמעות בנפאל. יש אפילו סיפורי מתח, כמו למשל סיפורו של ג'ו, שהיה מרגל מטעם סוכנות הביון האמריקאית בקהילות אסלאמיות עוינות, ולא פעם נקלע לסכנות חיים ממש. מאלף לראות איך דווקא מתוך שלל הריגושים הללו, נפשו הסוערת חיפשה את הדרך ליהדות".

- ממש סיפורי הרפתקאות, אולי אבוא ואצטייד בחומר מוצלח לכתיבה.

"מומלץ בחום. אני באופן אישי צוברת ידע כללי מכל הסובבים אותי. אני גם מדגישה לאורחים עד כמה ההפריה הדדית, הם קונים ממני מושגים ביהדות, ואני רוכשת מהם אינטליגנציה כללית ומידע שימושי לחיים. למשל, התארחה אצלנו אישה אחת שעסקה בעברה במשרד חקירות ובילוש. היא לימדה אותי לזהות בלשים משטרתיים העובדים בלבוש אזרחי. היא גם סיפקה לי את הסוד הגלוי (לפחות לאלו שהיו גרים בגאולה, כמוני), שלא פעם 'הקנאים' שחוסמים כבישים, שורפים אשפה ומפזרים פשקווילים - בכלל אינם מהמגזר החרדי, אלא כאלו המחוללים בכוונה פרובוקציות. לטענתה, המשטרה בעצמה שולחת אותם, או לפחות מעודדת את עשייתם, ואינה מנסה כלל להפסיק את פעילותם המושחתת, כי יש לה מטרה לספק חומר תבערה, לעורר תסיסה בציבור החרדי".

- ואחר כך אנו שומעים בתקשורת על החרדים ששורפים ומפגינים וכו'.

"לא רק שומעים, גם סובלים בפועל. זה סבל נוראי לחיות בתוך עשן מצחין ולסבול מהפגנות פרועות המשתקות אזור עמוס כמו גאולה. מובן שאלו שבאים להכיר את היהדות אינם מתרשמים לטובה ממעשים כאלה. בזמנים 'בוערים' כאלה, אני פונה מראש אל האורחים בחיוך: נתקעתם בהפגנות? זרקו עליכם פשקווילים?

"במקרה הצורך אני מוסיפה להם את הידע הגורלי על זהות הפורעים, וכך מנטרלת את העוקץ. הם רואים עד כמה הטרור הזה זר לרוחנו ואינו מייצג אותנו".

אין על מה להתווכח

- בשיחות ובסעודות מתעוררים ויכוחים עם האורחים?

"מבחינתנו - ממש לא. אנחנו לא מתווכחים, גם כשמישהו משמיע דעה הפוכה מאתנו. אורח אחד ניסה פעם לגרור אותנו לפוליטיקה האמריקאית, הוא הרצה לנו בלהט את משנתו הסדורה בכל נבכי הבחירות שם, מי טוב ליהודים ומי לא, במשך שעות ארוכות... כולם כבר הלכו לישון, ואנחנו נשארנו להקשיב לו, בלי להוסיף מילה משלנו. אין לנו כלל עניין להשמיע את עמדתנו בנושאים אלו או אחרים, וכמובן איננו נגררים לוויכוחים מיותרים".

- אבל איך מתמודדים עם ויכוחים והתרסות בנושאים בוערים כמו גיוס בני ישיבה וכדומה?

"תתפלאי לשמוע, אך גם בנושאים בוערים אלו אין צורך להתעמת. לפני 22 שנים בערך, הגיעו אלינו שני בני דודים תל-אביביים מזרחיים בחול המועד, וכל מה שבער להם היה לשמוע תשובה על שאלת השאלות הישראלית: 'אבל למה אתם, החרדים, לא הולכים לצבא?' בעלי הציע להם: 'בואו אתי אל מישהו שיפתור לכם את הקושיה'.

"יצאנו עמם לכיוון מאה שערים, שם היה באותם ימים צדיק ירושלמי עסיסי ושמו ר' משה וובר זצ"ל, יהודי שכל כולו אהבת ישראל, אך הוא בדיוק לא היה בביתו, לכן הם המשיכו לביתו של רב חשוב אחר, אשר ישב עמם כשלוש שעות וניסה להבהיר להם את הברור מאליו: הצבא אינו זקוק לנו ולבחורינו, אנחנו רק נהיה לנטל עליו.

"למרות כל מאמציו, הם לא השתכנעו. אחד נסע משם, והשני עדיין לא, הוא חייב תשובה.

"בעלי יצא עמו בערב שוב לחפש את ר' משה, והפעם הם מצאו אותו. ר' משה בכלל לא התווכח עמו, ולא התייחס כלל לשאלתו, הוא רק חיבק אותו בחום והחל מרעיף עליו דברי תורה מתוקים מדבש, כשכל כולו נוטף אבהות וחביבות. כאשר שמע שאינו מניח תפילין, הוא סטר לו על לחיו, ממש כמו אב דואג ומוכיח. הבחור יצא מוקסם משם, והתבטא בזו הלשון: 'הרב הזה שווה פי אלף מהרב הראשון!'

"כמובן, איננו מצדיקים השוואות כאלו, אך מסקנות אפשר וחובה להסיק: אין טעם להתווכח ולהוכיח שאנחנו צודקים, זה לא מועיל.

"יש מקרים שהוויכוח לא רק שאינו מועיל, אלא הוא אפילו מזי. בענייני אמונה, למשל, קיבלנו הדרכה ברורה ממורה דרכנו, לא לנהל ויכוחים. זה מקרר את האמונה, בייחוד בלבות הרכים".

כללי-זהב

- באמת, לא פעם חוששים לארח אנשים שרחוקים ממצוות, בשל חינוך הילדים.

"נגעת בנקודה רגישה - חינוך הילדים, שחלילה עלול להיפגע. לנו יש ברכה מהרב שלנו, שהכנסת אורחים זו לא תפגום בבית. כמו כן, חשוב להדגיש שתמיד יש לילדים מקום בשולחן ויחס חם מכולם, אפילו כשנגמרו פעם הכיסאות, הושבתי אותם על שרפרפים לצד השולחן והם היו מאושרים. כמו כן, איננו מאפשרים לאורחים להקניט ילדים (יש כאלו שמשום מה סבורים שילד נהנה כשמעצבנים אותו). אנחנו בהחלט רוצים שהם ירגישו מכובדים. בתקופה מסוימת, כאשר בשל אילוצים חיצוניים נאלצנו זמנית להפחית את כמות האורחים, שאלנו את הילדים אם הם שמחים על המקום המרווח שנוצר להם ליד השולחן, והופתענו לשמוע שהם דווקא מתגעגעים לסעודות רוויות האורחים, ומבקשים לחדש אותן. לדעתי האירוח מגוון ומעשיר את השולחן, ומוסיף חן יהודי.

"בנוסף, הכנסת האורחים אינה באה, חלילה, על חשבון הצניעות. זה כלל בסיסי אצלנו, כמו שלמדנו מאברהם שהיה מגייר את האנשים, ושרה - את הנשים. אינני יוזמת שיחות עם האורחים, זה התפקיד של בעל- הבית, לי אין כמעט שיג ושיח עמם, חוץ מהבעת תודה ומחמאות על החמין. הישיבה ליד השולחן היא בהפרדה, ואם השולחן צפוף ועמוס, אנחנו פותחים עוד שולחן מיוחד לנשים, כך שאנו נמצאים באותו חדר, ורק יושבים בשולחנות נפרדים. מיותר לציין שאין שיחות משותפות בין יושבי/ות השולחנות. גם לאחר הסעודה ההפרדה נמשכת, האורחות יושבות לצדי ולצד בנותיי וכלותיי, ואנו משוחחות בינינו. מדהים לראות איך זה נקלט מאליו בלי שצריך להדגיש זאת. כמובן, אני מקפידה שנושאים שהשתיקה יפה להם לא יעלו בכלל באוזני הבנות, שכן אני מחויבת לחינוך הילדים לא פחות ואף יותר מאשר להכנסת אורחים".

ברכה בקדרה

- יש מצב שהביקוש גובר על ההיצע?

"אנחנו תמיד נערכים מראש להרבה מעבר למספר האורחים הצפוי מראש. תמיד יש לחמניות במקפיא שאותן מפשירים במהירות על הפלטה. אני מבשלת כמויות גדולות בסירי ענק, כדי שיהיה הכול בשפע, אך למרות הכול, לא פעם הדלת אינה מפסיקה לסוב על צירה, גם כשהסעודה בעיצומה עוד ועוד אורחים מזדמנים נכנסים פנימה, מצפים לארוחה חמה לגוף וגם לנשמה. כשגרנו בגאולה, היו סביבנו עוד משפחות אירוח שאליהן מיהרנו כדי ליטול את החסר לאורחים שלנו, אך כיום אנו גרים רחוק משם, ואין לנו אופציה כזאת".

- אז איך אתם מסתדרים?

"אם המנות עדיין לא חולקו, הילדים מוותרים בשמחה על שלהם, ואל דאגה, הם לא נשארים רעבים. אך גם זה לא תמיד מספיק, ואני מוצאת את עצמי מתפללת בדבקות: "ה' תעשה שהמרק/פתיתים/ חמין יספיקו לכולם", בידיעה שלכל סיר יש תחתית. וראה זה פלא, כל הצלחות מתמלאות. זו באמת סייעתא דשמיא, שתמיד יש מספיק אוכל מבושל.

"לאלו שבאים מאוחר מאוד, באין ברירה מאלתרים מאכלים חילופיים, העיקר שלעולם לא ייצא מביתנו אורח רעב. אנחנו דואגים גם לאורחים שיש להם העדפות מיוחדות, כמו למשל אורח אחד שדרש אוכל צמחוני. זה היה בחור אמריקאי חביב שבעלי פגש ברובע היהודי. הוא עצר ליד טלפון ציבורי לשיחה דחופה (זה היה בימים שבהם לא חלמו על טלפון נייד), ופתאום שמע מישהו מתווכח באנגלית מה עדיף על מה, מוסר או חסידות. לפניו נגלה בחור אמריקאי טיפוסי שקיטבג ענק על גבו, והרבה סימני שאלה ותהייה בלבו, הוא בכלל אינו יודע אם כדאי להתנדב לצבא או לטעום מהיהדות, וכבר הוא מייגע את מוחו בענייני חסידות ומוסר. בעלי ניגש אליו, והציע לו בנעימות להבהיר את העמימות בשיחה עם רב, וכמובן לבוא להתארח בביתנו לסעודות שבת. הצעיר שמח על ההצעה, אך הבהיר נחרצות שהוא צמחוני.  עד לשבת הוא התקשר כעשר פעמים לפרט מה בדיוק הוא אוכל, וכיצד. בעוד כולם התענגו בתענוגים - ברבורים ושלו ודגים, הוא התענג על ביצים קשות ופתיתים. הוא המשיך להתארח אצלנו תקופה ארוכה, ואט אט  למד לכבד את השבת גם בתבשילים מסורתיים, אך עדיין הירקות אצלו בעדיפות עליונה. כיום, ב"ה, הוא כבר עוסק בקירוב רחוקים בארה"ב, ושולח את תלמידיו המגיעים לארץ להתארח אצלנו, השאר באמת 'תותים' (אורגניים, כמובן...)".

- אילו תקלות נוספות עלולות לצוץ, חוץ ממחסור במנות?

"אה, כמו בכל בית שבו מסתובבים ילדים, לא חסרות אי נעימויות באירוח, כמו שפיכה והכתמה. לא אשכח איך פעם התארח אצלנו אורח אריסטוקראטי שהגיע לביתנו כשהוא חנוט בחליפה בהירה יוקרתית. בדיוק בשעת הזימון, כשהעבירו את כוס הברכה, ילד קפץ, והופס! ניתזו טיפות יין על האדרת המהודרת. פניו של האורח האדימו כסלק, והיה נראה שהוא לפני התפרצות זעם. ברגע הראשון נבהלנו ממש, אך ב"ה מיד בעלי התעשת והפטיר: 'כעת תהיה לך מזכרת נפלאה מהבית שלנו'. האיש חייך ונרגע. הסיפור הזה הפך אצלנו ל'כדור הרגעה' במקרים של הכתמות נוספות. מיד בעלי מספר: 'אוי, בדיוק כך קרה לפני שנים, אורח שהוכתמה לו חליפה בהירה כל כך התרגז על כך, אז אמרתי לו... וכו'. וכבר המוכתם התורן מחייך ונרגע, רק חסר לו שגם הוא יהפוך למשל ולשנינה".

- בכנות, לא יצא לך לחוש שהאירוח מכביד עליך?

"בתקופות עמוסות מאוד, כמו לאחר לידות, הבית היה נסגר לאורחים עד שהתאוששתי. גם בשבת הגדול, לפני פסח, אם איננו ערוכים לפסח, איננו מזמינים אורחים, ומי שבכל אופן בא, מוזמן להצטופף בצד עמנו ולאכול פיתות בתוך שקית. גם זו חוויה לאורחים, לראות את השמירה מחמץ. לפעמים הם אינם ערניים כמונו שלא יתפזרו הפרורים, אז מנקים שוב את האזור, לא נורא".

- בכל אופן, גם בשבתות של שגרה מדובר בפרויקט עצום. מי מנקה, למשל, את הררי הכלים?

"מה השאלה, מים חמים ונוזל לניקוי כלים... ב"ה כיום יש כלים חד פעמיים, כך שהכול קל יותר. באופן כללי אני חשה שהכנסת אורחים נותנת לי כוחות, ולא ההפך, חלילה. 'כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'".