"איך שברכת על התפוח, הצבע של האנרגיה שלו השתנה!"

חנוכה כבר מתקרב אלינו עם החורף שמתעבה, מוסר לנו ד"ש של אור עמוק לתוך החושך.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היינו בהארת פנים. מהי הארת פנים? שרואים בעיניים. רואים בעיניים בית מקדש. רואים בעיניים את האהבה של ה' אלינו, את חוט השני מתהפך ללבן, את "מה נהדר מראה כהן גדול". מרגישים בלב את הטהרה כל יום מחדש. אין שאלות כמו - האם ה' אוהב אותי? האם ה' איתי? האם אני טובה? אני אימא טובה? אני אישה טובה? אני יהודייה טובה? או שאני בכלל לא שווה? אין שאלות מופרכות והזויות  כאלה, כי כשבית המקדש פה אנחנו לא יכולים להזות. אנחנו מסונכרנים אתו. אנחנו באמת הפשוטה: אני טובה, וה' טוב, והחיים טובים, והכול לטובה, ואי אפשר לדמיין אפילו למה זכיתי בהיותי יהודייה!

ישראלי אחד שחיפש את עצמו במזרח הרחוק סיפר את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר: הוא הגיע לטיבט, ל"עבודה רוחנית". ישראלי עם צימאון גדול כל כך, שהלך מחיל אל חיל, ממורה לגורו, מגורו למאסטר. הוא שהה באחד המנזרים תקופה מסוימת, והתאמן יחד עם כל השוהים שם להתנתק מהאגו, להרים את עצמו ולהכניע את הגוף מול הרוח. הוא היה קצת דתי במקור, וכמה דברים עוד נשארו לו, כך שמתוך הרגל, הוא היה מברך על המאכלים, לא ממש בכוונות הרש"ש, אבל הוא לא היה דוחף את האוכל סתם כך לתוך הפה, אלא אומר קודם את הברכה כמו שהיא.

יום אחד הוא הלך במסדרון של המנזר, החזיק תפוח ביד, אמר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ" והכניס לפה.

מולו בא אחד המאסטרים הגדולים, וכשראה אותו מברך, המאסטר נעצר על מקומו כמו הלום רעם. "מה עשית עכשיו? מה זה היה?" הוא דורש לדעת.

גמגם הישראלי: "פשוט, אני יהודי, ויש דבר שנקרא לברך..."

המאסטר לא נרגע: "מה זה לברך? תגיד לי מה זה!"

"למה? מה קרה? ממה נבהלת?" לא הבין הישראלי.

"תקשיב," הסביר לו המאסטר, "דברים שגדלים באדמה, הם גשמיים. יש להם עכירות. יש בהם אנרגיה נמוכה. וזה מפיל אותנו. יש בינינו כאלה שכבר נמאס להם לאכול מרוב שהם מרגישים שהמאכל מפיל אותם! כבר שנים אנחנו מנסים להבין איך לנטרל את האנרגיה השלילית של המאכלים. ניסינו כל מיני אפשרויות, ניסינו לעשות הילינג לתפוחים, להתרכז עליהם, להרים אותם... לא הצלחנו לנטרל את האנרגיה השלילית.

"פתאום אני הולך מולך ואני רואה אותך מחזיק תפוח, ואז אתה אומר משהו, והצבע של האנרגיה משתנה! התפוח הזה, משהו קרה לו. זה תפוח אחר. תגיד מה אמרת!"

גם אם הבחור היה אומר לו, והוא היה לומד את הטקסט של הברכות בעל פה, זה לא היה עוזר לו, למאסטר הזה. כי הוא לא זכה להיות יהודי. גם אם הוא יגיד את הברכה בקפדנות – היא לא תפעל בשבילו כמו שהיא פועלת בשביל יהודים...

כל כך הרבה שנים אנחנו בגלות, שאנחנו כבר לא מודעים לשום דבר. התרחקנו מהארת הפנים, ועברנו להסתר פנים. הסרט שלנו עבר למצב חושך. אנחנו לא רואים בעיניים טהרה או אנרגיות משום סוג, ולא מרגישים בלב לא כפרה ולא טוב, לא שווי ולא ערך.

כל השפה השתנתה, ומעכשיו היא שפת אמונה. בתקופות שהיינו קרובים יותר לבית המקדש, היה קשה פחות, כי כל הדור היה במקום גבוה יותר. ככל שהזמן עובר ועובר, אנחנו יורדים ויורדים למטה, לשכבה העבה של הסתרה שבתוך הסתרה. מה שנשאר לנו כעת זה רק להאמין.

סירופ מזוכך בן אלפיים שנה

תדעו לכן דבר חשוב מאד שצריך להבין:

בכל הדברים יש ירידת הדורות. בכל הרבדים. גם בביצועים שלנו וגם ביכולות שלנו, גם בכוחות הגוף וגם בכוחות הנפש.

פעם קראתי תיאור אגבי כזה, על שניים מגדולי המוסר בדור הקודם, שעמדו בהיכלה של איזו ישיבה והתבוננו בבחורים הלומדים. מה שתפס את תשומת ליבם היה הפרעות הריכוז של התלמידים; הם אמנם למדו, אבל הגוף לא ישב בשקט. אחד משך בפאות, אחר נגע בפה, לשלישי גרדה האוזן... "אתה זוכר איך ר' פלוני היה לומד ולא זז?" שואל אחד הגדולים את רעהו, "אני חושב שמאז שהוא הסתלק, הכוח הזה של להיות מרוכז במנוחה בלי לזוז ובלי להתגרד, נלקח אתו מהעולם"...

זאת הייתה אמירה שעשתה עליי רושם. לקלוט שאפילו המונחות הגופנית, השקט הזה, הרגיעה, אפילו זה הולך ונחסר. אנחנו גדלנו במציאות חנוקה, שגדלה גם היא במציאות חנוקה. אנחנו כבר סוחבים גלות מכף רגל ועד ראש. אין בנו מתום. המוח שלנו סדוק, יכולת הריכוז שלנו אפסית, יכולת הלב מוגבלת, והרגשות, אוי, הרגשות, הם כל כך מוכחשים ומודחקים...

ישנו רק מקום אחד שבו אנחנו לא בירידת דורות. מקום אחד שלא רק שלא הלך ופחת לאורך הדורות, אלא הלך והתעצם. המקום שקולט דיבורים של אמונה וגדל מדיבורים של אמונה.

במקום של האמונה לא נפגענו. במקום של האמונה, להיפך, התעצמנו מאוד.

כל נשמה מנשמות ישראל, ובעיקר כל אחת מאתנו, הנשים, צברה לעצמה לתוך הלב כוח אמונה במשקל של אלפיים שנות גלות. אנחנו קיבלנו את הסירופ המזוכך של ההתחזקות הזאת, שיודעת בוודאות שבתוך החושך יש אור, מהדורות שקדמו לנו ומהדורות שקדמו להם. כל העוצמה של הפורמולה שנצברה לאורך כל דורות הגלות נמצאת אצלי בלב. אני רק צריכה שמישהו יבוא להדליק לי את האור הזה, ואני אאמין לו. לא משנה מה יהיה מסביב.

זה הנר של חנוכה.