חושך ואור: מה שלמדתי מהתה המיוחד לחולים אונקולוגיים

תקופה מסוימת מכרנו אצלנו בבית איזשהו תה מצמחים, שמחזק את המערכת החיסונית אצל חולים אונקולוגיים. מדובר בתערובת של צמחים שהגיעה מקנדה, ממש כמו שהם: קצורים מהשדה וטחונים דק דק.

כדי שהתה יהיה ראוי לשימוש, היה צריך לבשל אותו קודם. מרתיחים פעם אחת, מחכים שעה, מרתיחים עוד פעם, מקררים ומעבירים לבקבוקים, שמהם האדם מוזג לעצמו בכל פעם כמות קטנה כדי לשתות ולהתחזק, בעזרת ה'.

על פי רוב, מכרנו רק את התערובת, ונתנו בטלפון או בכתב הוראות הכנה. אבל היו כמה פעמים שלאנשים לא הייתה אפשרות לבצע את כל התהליך הזה של הבישול, ועשיתי את זה בשבילם.

אני זוכרת את עצמי מרתיחה את הצמחים בפעם הראשונה, מרתיחה בפעם השנייה, מקררת, ואז עם משפך מנסה להעביר לבקבוקים. אחרי שהתה כבר התקרר, החלק העליון היה הכי צלול, וככל שהתקרבתי לסוף הסיר, הנוזל נעשה סמיך יותר ויותר. הסנטימטר האחרון כבר היה כזה בוצי, שריחמתי על האנשים ולא העברתי אותו לבקבוק.

הסתכלתי על התה הזה, וראיתי איך הוא ממש משל על המציאות שלנו.

ההתחלה הייתה צלולה מאד, בפרט כשבית המקדש היה קיים. כל המהות שלו הייתה טוהר ואור שנכנס לכולם לתוך הנשמה. שמחת בית השואבה שימחה את כולם. הקרבנות כיפרו על כולם. הריחות שהיו בירושלים התפשטו לכל המקומות.

ההתחלה של עם ישראל, כאן בארץ ישראל, הייתה שקופה לחלוטין. הכול היה בהיר מאוד ומואר וצלול.

אבל ככל שהתרחקנו, ועם חורבן בית המקדש והלאה, עם כל צדיק שעוזב אותנו, נחסר מאתנו עוד אור ועוד אור, עד שהיום אנחנו ממש בסנטימטר של הבוץ.

קוראים לנו "דור העקב". ואיפה העקב מבוסֵס, אם לא ממש בחול?! אנחנו מרגישים ערפל עמום וחונק, שמכסה לנו את הפה ואת האוזניים ואת העיניים ואת הנשימה ואת הנשמה - החול הזה. חול במובן של חולין. קשה לנו ללכת עם תחושה מרוממת להרבה זמן. מצד אחד, רוצות קודש וגובה ואור וטהרה, מצד שני מוצאות את עצמנו מהר מאד זרוקות למטה, עם הפנים קבורות בתוך אבק ועפר סמיך ובוצי.

דור חסר הכרה

רבי חיים ויטאל אמר בזמנו: "יכול אני לפתור את כל העולם כולו מן הדין, ממני והלאה". למה? בגלל שמהזמן שהאר"י וגוריו הסתלקו מהעולם, יהודי כבר לא מרגיש לא אור של מצווה, ולא חושך של עבירה.

בעבר, כשיהודי, למשל, הוציא מילה של לשון הרע מהפה, הוא הרגיש בפועל איך כל הפנימיות שלו נהיית פתאום אפלולית ומפחידה, כאילו הפלורוסנטים התעמעמו לו, ואם הוא המשיך לדבר לשון הרע, אז ממש נפלה עליו עלטה.

כמובן שהייתה להם בחירה. אבל הבחירה שלהם לא הייתה במקום של טשטוש. אנחנו דור הטשטוש, דור הערפול, דור חוסר ההכרה. ברמות הכי עמוקות.

אני זוכרת באופן ציורי הצגה מתוקה ומיוחדת מאד שראיתי פעם על ימות המשיח. על הבמה צעדה סבתא, שהייתה שם עוד מלפני ביאת משיח, עם שני נכדיה שנולדו כבר בימות המשיח. הילדים לבשו לבן מכף רגל עד ראש (חכמה... בימות המשיח, אתם יודעים כמה סינים יעמדו בתור עם מסירי כתמים לכבס ולגהץ לנו?), וביקשו: "סבתא, תספרי לנו שוב משהו ממה שהיה פעם, לפני שהמשיח בא".

אומרת הסבתא: "נו, כבר סיפרתי לכם הרבה סיפורים. מה עוד אני יכולה לספר לכם? מממ... אתם יודעים מה, לפני שהמשיח בא היה הרבה בלבול בעולם..."

שואלים הילדים: "בלבול??? מה זה בלבול?"

"אה, אני יודע", מבין לבסוף אחד הילדים, "כמו שהיה דור המבול, היה גם דור הבלבול?!"

מה זה בלבול. שאלה של ילדי דור הגאולה. גאון מי שכתב את הטקסט הזה...

אנחנו לא שואלים מה זה בלבול. אנחנו שואלים מה זו שפיות. מה זה ריכוז. מה זאת שמחה. מהי בהירות.

לא שאין לנו רגשות טובים וחיוביים, חלילה. אבל הם נבלעים ונעלמים כל כך מהר. אדם זוכה, ופתאום נפתחים לו שערי שמיים ושערי שמיים שבלב שלו, הוא מרגיש מחובר וטוב לו, הוא מרגיש משהו בבהירות ממש. זה הזמן למהר וללכת לכתוב את זה, או לדבר את זה למצלמה הדיגיטלית של הילד שלו ולהכניס את זה ב-USB למחשב.

למה? כי בעוד שנייה – דקה – מקסימום שעה - הוא כבר לא יזכור מה זה היה.

יש עמימות גדולה מאד. המוח מעורפל. קשה להחזיק קו.

בכל יום מחדש אנחנו מתעוררים ביבשת אחרת. פעם את מתעוררת באנטארקטיקה וקר לך, פעם את מתעוררת באפריקה וחם לך... את יכולה לשבת, ופתאום להרגיש מחוברת לאיזו נקודה וכל כך לרצות, וברגע הבא לתהות מה זה היה...

אנחנו שליחות של ה' במציאות עמומה מאד.

אבל בכל רגע בתוך העמימות הזאת יש לנו אפשרות להדליק אור. וחנוכה הוא בריאה מיוחדת, בריאה חדשה ספישל בשבילנו. זו ההמשכה שחז"ל המשיכו בשבילנו את הקדושה ואת השפיות, עמוק לתוך החושך והעמימות.