החזון איש מול ילד השואה: המשפט שהצליח לרכך לבבות אחרי הזוועות

הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל היה רבה של פוניבז' שבליטא וראש ישיבת פוניבז' בבני ברק. הרב, שאיבד 9 מתוך 10 ילדיו, ואת תלמידיו וקהילתו בימי הזעם באירופה, לא אמר נואש, ולאחר שבחסדי שמים הצליח להימלט יחד עם בנו אברהם מליטא לישראל, הקים את ישיבת פוניבז', וקראה על שם העיירה הליטאית שנכחדה בשואה.

את הסיפור הבא סיפר הרב ישראל מאיר שושן, מגיד מישרים, ל'דרשו'. "לאחר השואה האיומה, פתח הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' מוסד לילדים יתומים פליטי שואה, שנקרא 'בתי אבות'. שם דאג לכל מחסורם", מספר הרב שושן. "שנה וחצי אחר כך הוא הקים את ישיבת פוניבז', שהיתה החזון הגדול שלו. בשנת תש"ט, חמש שנים לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת פוניבז'".

באותה תקופה היה משבר כלכלי גדול, והרב כהנמן התקשה לשלם לספקים. בנו יחידו, הרב אברהם כהנמן, פנה אליו לאור המצב הקשה: "אבא, חייבים להחליט. את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה להשאיר את הישיבה, תסגור את 'בתי אבות', אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה…"

ה'חפץ חיים': "תדע לך, תורה בלי חסד – לא יהיה לה קיום"

הרב שושן מצטט את תשובתו של הרב כהנמן, אוד מוצל מאש: "אבריימלה, אבריימלה, לאחר השואה האיומה כשכל התורה בפולין, בליטא, בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאוד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום תורה, אבל מה אעשה? מרן החפץ חיים, שהיה מורי ורבי, והכיר את החלומות  שלי, את החזון שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד – לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה? תקדים ותפתח מוסד של  חסד'". 

הוסיף הרב מפוניבז' ואמר לבנו כי "בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו כיתורה – תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות, אך אם אסגור את 'בתי אבות', המקום שנותן בית חם לילדים ניצולי המלחמה – אסגור גם את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח להמשיך ולהחזיק את מוסד החסד הזה".

הרב שושן מספר סיפור נורא הוד, הממחיש כי תורה צועדת יד ביד עם גמילות חסד. כה דבריו: "בשנת תש"ח, שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל'בתי אבות' של ישיבת פוניבז'. 

"גברת מונק, אם הבית של המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול", מתאר הרב שושן את היתום הרך, המתקשה להאמין שנגמרה המלחמה.

"לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום", מספר הרב שושן. "למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: 'מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה חדשה', אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר…

"עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: 'אתן לך שוקולד!' אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ ז"ל, היה אברך ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו – לא מוכן להתפשט, לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים", ממשיך הרב שושן בתיאורו החי.

"אף פעם לא שיקרתי. אני אשמור לך על הבגדים"

"הגברת מונק רואה שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז', שהיה 'אבא' של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך.

הרב מפוניבז' ניגש לילד החדש: ''מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?'', הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: ''אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!'' משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן, מוטי.

דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': ''כבוד הרב", הוא פונה למרן החזון איש, "יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק. מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך…"

החזון איש מנסה את מזלו ופונה ברכות לילד הרך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?" ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: "אני לא רוצה להתפשט! כל פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן, באושוויץ, תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים – אני לא אתפשט!"

"כל הנוכחים שתקו בתדהמה", ממשיך הרב שושן בסיפורו. "קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא שם את מבטחו באיש. הרב מפוניבז', בעל הרגש הגדול, יצא החוצה ופרץ בבכי".

אמר החזון איש לילד: "אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים". הילד משיב במרירות: "אני לא מאמין לה". ממשיך החזון איש: "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים", והילד: "אני לא מאמין לו". החזון איש מנסה שוב: "אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים?", והילד: "אני לא מאמין לו".

ניסה החזון איש את הנשק האחרון: "מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים…..", הילד מביט בחשדנות על עמוד ההוראה של ישראל: "הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?"

"כן", משיב החזון איש. "אף פעם לא שיקרתי. אני אשמור לך על הבגדים". משיב בן העשר: "אם הרב ישמור לי… אני מוכן!"

"תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה. הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון איש: "רב'ה, תשמור לי, פה הציצית, פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה…"

"ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת", מאשר החזון איש, ומוטי הולך עם הגב' מונק לפנימייה, להתקלח.

סיפור מדהים על ילד ניצול שואה ועל מעלת החסד של גדולי ישראל. צפו: