"התפללתי מול נרות חנוכה, התחננתי וצעקתי – וכלום". באמת כלום?

חנוכה,

מה אומרת לכן המילה הזאת?

אני לא יודעת כמה רווקות יש בקרב הקוראות, אבל אתן בטח חושבות על ישיבה על יד הנרות. רובכן שמעתן על הסגולה של לשבת מול השלהבות ולבקש. גם אני.

להיות רווקה זה קשה. לחכות, כשמעלייך שלושה לא נשואים ומתחתייך שתיים ב"ממתינה", זה כמעט בלתי אפשרי. עד לפני שנה כמעט שלא הכרתי סגולות או תפילות, הייתי עסוקה מדי בפחד. אבל אז שמעתי את הרבנית. היא דיברה על הנרות, על החושך שהם מגרשים ובעיקר על ההזדמנות הגדולה לבקש. לשבת מולם ולצעוק את הצעקה שלך. אז ישבתי. הדמעות סימאו את עיני, וכל הלהבות נדמו לי כשלהבת אחת גדולה. לא זזתי מהחנוכייה. ערב ערב ישבתי מול הנרות הרועדים ובכיתי. בכיתי ובקשתי עלי, על אחיות שלי ועל אימא שכל כך עייפה. כשהגיע זאת חנוכה , רציתי לחבק את החנוכייה, ולבקש שהאור הזה לא ילך לעולם. אבל האור הלך, והוא - עדיין לא הגיע.

ראש חודש כסליו, הזיכרונות משנה שעברה מציפים. "אני לא מסוגלת לחזור על זה השנה", אמרתי לרבנית, מיואשת . "אין סיכוי שאני מביטה בהם שוב. כמה צרחתי, כמה התחננתי, וכלום". 

הרבנית רק חיבקה אותי חזק. היא ידעה שאני מספיק חכמה בשביל לענות לעצמי לבד. בלילה שכבתי במיטה והשיחה שלנו הדהדה באוזניי. "כמה התחננתי, וכלום!"

כלום?

את בטוחה???

כמה אור נדלק בך משנה שעברה, כמה יופי וקבלת האחר.

הרב יצחק פנגר מסביר ב-6 דקות איך להדליק חנוכיה, ועוד טיפים מהקבלה. אל תחמיצו:

לעובדה שיש לך חברות מכל הגוונים, הסוגים והצבעים את קוראת כלום? לזה שהנפש שלך נפתחה, והיא מכילה ואוהבת, את קוראת כלום? אולי העובדה שהתלמידות שלך פתאום כל כך אוהבות אותך זה גם שום דבר.

הנרות האירו לי את הלב ופתחו אותו לרווחה, הדמעות שזלגו שם ללא מעצורים שטפו לי אבק שהצטבר שם כל כך הרבה שנים.

אתן שואלות אם נושעתי? התשובה שלי היא כן.

ואתן, אחיות למסע, אני יודעת שהדרך ארוכה ומלאת מהמורות. גם אני מצהירה לא אחת שאני מרימה ידיים, ואין לי כוח יותר. אני יודעת כמה הלילות מפחידים, וגם אני רוצה לראות את אמא שלי סוף סוף שמחה.

אבל עד שנגיע הביתה,

אני רק רוצה שנזכור, שאין מושג כזה של "כלום". כל דמעה פותחת היכלות, כל אנחה משברת מנעולים.  כל סגולה שהתאמצת לעשות, מקרבת לך כל כך הרבה דברים.

מחפשים שידוך? הגעתם למקום הנכון

תקועה בשידוכים? את מוזמנת למסע פנימי של העצמה אישית, בדרך למציאת הזיווג שלך

עד שנגיע הביתה, בואו ננסה ליהנות מכל הטוב שהתפילות הצמיחו לנו בדרך.

והוא, הוא חייב לבוא. לפעמים אני חושבת לעצמי שבעצם אנחנו בסוג של סרט פה בעולם. הבמאי הראשי, שרק הוא יודע את הסוף של הסרט ולמה הסצנה הזאת חשובה, לא נותן לנו את כל הטקסט בידיים. בכל פעם אנחנו מקבלות את הדפים שרלוונטיים למערכה הנוכחית. החלק הזה בהצגה הוא עצוב. לו רק היינו יכולות להגניב מבט אל ההדרן, לרפרף במהירות על התסריט, לקרא את שורת הסיום.

מכירות את האנשים האלה, שלפני שהם קוראים ספר מתח הם פותחים אותו מהסוף, קוראים את העמוד האחרון, נושמים לרווחה ורק אז, כשהם רגועים, הם קוראים את הסיפור מהתחלה? לנו אין פריווילגיה כזאת. ולפעמים כל כך קשה לנו להאמין, שאחרי המערכה הנוכחית יידלקו האורות וכולם ימחאו כפיים.

החלק הכי יפה בהצגות הוא שיר הסיום. כולם עולים על הבמה. הצאר הרשע והיהודי המסכן, האימא המסורה ואיש הקג"ב. שלובי ידיים הם עומדים ושרים. בקהל כולם מוחים דמעות התרגשות, ומבינים איך כל אחת מהדמויות היתה הכרחית להצגה היפה הזאת. איך רק בזכות השילוב שלהם יחד נוצרה ההפקה המושלמת. גם אנחנו נבין בסוף. מבטיחה.

לסיפור שלי עדיין אין סוף. ההתחלה הייתה ברורה, את האמצע אני עדיין כותבת. ואני יודעת ובטוחה שאני רק מחזיקה את העט, ואבא'לה שבשמיים תופס לי את היד וכותב לי את התסריט  הכי יפה בעולם.

מאחלת לנו לשבת השנה שוב מול הנרות, ולקבל מהם את כל הטוב שיש. טוב מכל הסוגים. מזל טוב!!!

הרבנית חדוה לוי מאירה לנו את המשמעות המיוחדת לכל נר בכל יום מימות החנוכה: