כשהמלמד בת"ת סטר לקצין הק.ג.ב

"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" (ויקרא ו', ה')

המלמד-דרדקי של רבי חיים מבריסק, (שכינויו היה 'דער-בלינדער' [העוור], על שם שלא היה מביט מחוץ לדל"ת אמותיו), חי ברוסיה בתקופה שבה גזרה הממשלה גזרות קשות נגד היהודים, אבל רבי דוד, זה היה שמו של המלמד, לא התחשב בכך, וגם כאשר אסרו ללמד את הילדים תורה, אסף עשרות ילדים למרתף והרביץ בהם תורה.

לפתע, כך סיפר הגרח"י מישקובסקי, תוך כדי ליבון שאלה קשה בתוספות, נכנס קצין של הק.ג.ב. למרתף. נשמתם של כל הנוכחים קפאה. הכל היו בטוחים שגורלם נחרץ בדקה זו. ר' דוד, לא רק שלא איבד את עשתונותיו אלא ניגש לקצין ו... סטר לו על לחיו.

מוות בעינויים קשים היה העונש הקל ביותר עבור מעשה שכזה! לסטור לקצין סובייטי בעיצומו של עשיית "פשע" כה גדול של לימוד תורה?! למרבה הפלא עזב הקצין את המרתף ולא שב יותר, ולר' דוד ולילדים שלמדו עמו לא קרה מאומה.

כשפגש לאחר מכן הגאון בעל "בית הלוי" את ר' דוד שאל אותו כיצד העז לסכן את הילדים בצורה כה חמורה. מילא אם הינך רוצה לסכן את עצמך - אבל את הילדים?! מי התיר לך זאת?!

השיבו ר' דוד: "אני רוצה לשאול אותך, ר' יוש'ע בער: כיצד היית אתה עצמך נוהג? הרי עמדו לגזול לי את הילדים באמצע בירור שאלת התוספות?! - - - כיצד הייתי יכול לנהוג אחרת"?! - - -

בעומק הסוגיא

זו היתה התגובה הטבעית של בני הדור ההוא שהיו "שיכורים" באהבת התורה. חוסר ההתחשבות שלהם בסכנות שניצבו בדרכם, לא נבע בגלל שלא ידעו או לא הבינו שהם בסכנה, אלא אך ורק מתוך ההרגשה הברורה שכאשר מדובר בלימוד תורה, אי אפשר להתחשב בסכנה, שהרי רק לימוד התורה מעניק את החיים לאדם.

הגר"י אברמסקי זצ"ל, עם כל גאונותו המופלגת, היה ידוע כמי ששומר על סדריו במדויק. זמן היה אצלו זמן, שעה היתה שעה, ומסדריו אלה לא חרג מעולם. פעם, קבע עם יהודי פלוני לשעה מסויימת, והנה הגיעה השעה והגאון עדיין לא מופיע. כך עוברות שעה ושעתיים והגר"י אברמסקי לא נראה באופק.

מאוחר יותר הסביר הגאון את סיבת האיחור והתברר שבחור בישיבה הציג לפניו שאלה בסוגיה פלונית ומרוב להט הוויכוח וכניסתו לעומק הדברים, שכח את הפגישה שנקבעה לו.

מתוך סדרת הספרים "טובך יביעו", מאת משה מיכאל צורן