הוכחות למציאות רוחנית באדם - מתוך האדם

רועי שואל: "שלום. אני חוזר בתשובה, והיה לי ויכוח עם חבר שחושב שהמציאות היחידה שאנו מכירים היא מציאות הטבע. האם יש לך מספר דוגמאות למושגים רוחניים במציאות שאנו יודעים בוודאות על קיומם, למרות שאי אפשר לראותם? תודה".

* * *

שלום וברכה רועי, ותודה על שאלתך.

ישנם מושגים רוחניים רבים שאנו יודעים בוודאות על מציאותם - מבלי שנוכל למששם או לראותם, כי אינם חלק מהעולם החומרי. ויותר מכך נלמד, כי הדברים החשובים ביותר בחיינו אינם מוחשיים כלל ועיקר:

1. אהבה. כידוע הטבע בנוי על מושג של הישרדות. אהבה לעומת זאת הינה מושג רוחני שסותר את הטבע, היות ואנשים יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען אהובי נפשם. זו תחושה עמוקה ויקרה מפז שאי אפשר להסביר כלל מבחינה פיזיקלית, אך העולם יינתן למענה!

2. רחמים. חתול שהולך ברחוב ורואה חתול אחר שנדרס וגוסס על הכביש - לא ישים אליו לב. פעולותיהם של בעלי החיים בטבע בנויות על תועלתנות ללא יכולת של בחירה בטוב. מושג של רחמים חוצה את מימד הטבע, בזכותו אנו חשים את האחר ורוצים לעזור לו - גם אם לא נקבל ממנו תועלת לעצמנו. והוא מקרא מפורש: "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח). האדם קיבל רחמים מבוראו, שהוא מקור הרחמים. מושג זה הוא מעל הטבע.

3. צדק. אנו מוכנים לעשות הרבה מאוד עבור צדק, עבור ערכים שאי אפשר לראות או למשש ביד. מדינות נאבקות על ערכים חברתיים, בעבורם מיליונים מוכנים לצאת לקרב. אך בטבע לא קיים מושג של "צדק", רק נצחון החזקים על החלשים. צדק וערכים הם מושגים רוחניים, וככאלה אין להם יסוד בעולם הפיזיקלי. לא קיימת בטבע "מולקולה" של רחמים או "אטום" של צדק.

4. בחירה חופשית. כל בעלי החיים פועלים לפי אינסטינקטים (תכונות מולדות) כך שהם חסרי בחירה חופשית. הנמלה חרוצה מטבעה, הכלב נאמן מטבעו, וחתול אדיש מטבעו. אותה חתולה שהיתה מוכנה להקריב את חייה למען גוריה, תוך חודשים מספר תהיה מסוגלת להילחם בהם על פיסת מזון (כי האינסטינקט האימהי בבעלי חיים נכנס לפעולה ויוצא מפעולה כלעומת שבא, ולא נובע ממודעות). בעלי החיים כפותים לטבעם, ולכן ניתן לאלפם. האדם לעומת זאת הנו היצור היחיד שמסוגל לבחור בין טוב לרע, ולהתנגד לטבעו (להתגבר על כעסו, תאוותו, קנאתו וכו'). אולם עצם קיומה של בחירה חופשית היא תופעה שסותרת את כל מושגי החומר. שהרי בחומר קיימת רק חוקיות, ולא ייתכן בתוכה לעולם חופש פעולה, כי הדבר יסתור את חוקי הטבע. עובדת הבחירה החופשית באדם מעידה למעשה על מציאותה של הנשמה שפועלת בקרבו, ומסוגלת לסתור את הטבע בפעולותיה.

5. מיאוס בחומר. כל יצור טבעי מוצא את סיפוקו המלא בטבע. כלב מסוגל להנות כל חייו מאותה ארוחה, ויקשקש בזנבו בהתלהבות בכל פעם מחדש. סיפוקם המלא של בעלי החיים נמצא בעולם החומרי, ואין להם שאיפות רוחניות. אך לא כך הוא האדם. האדם חש בתוכו מחסור תמידי שהוא שואף למלא - אך כזה ששום הישג חומרי אינו מסוגל לספק. האדם לא מסוגל להנות כל חייו מאותה ארוחה טעימה או אותה הנאה גדולה שהשיג. גם מי שיעמול שנים להשגת רכב מפואר, יתרגל לרכבו החדש תוך חודשים ספורים, ואז ימצא עצמו במרדף אחרי החפץ הבא. אדם מסוגל לרדוף כל חייו אחר עושר, אחר תאוות, אחר יופי חיצוני, אחר הצלחה, אחר כבוד, אחר פרסום, אחר פאר, וגם כשישיגם הוא ישוב לחוש אותה ריקנות פנימית מן העולם הזה. מהותו הפנימית ביותר של האדם לא מאפשרת לו להנות באמת ובתמים מחיי החומר. כפי שביארו חז"ל: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתיים, יש לו מאתיים מבקש ארבע מאות" (קהלת רבה, פרשה א, לב).

אם נקרא על חייהם האישיים של שחקני הקולנוע והזמרים העשירים והמפורסמים ביותר, לא נמצא שהם מאושרים יותר מהאדם הממוצע, ואף להיפך, על פי רוב יתגלו כאומללים בהרבה - כי הם הגיעו לפסגת ההצלחה החומרית, ומצאו שהמלך הוא ערום. עובדה שהחכמים כמו רוב הזקנים, מגיעים למיאוס בחיי החומר של העולם הזה, ומחפשים שאיפות רוחניות בחיים - השגת חכמה, מעשים רוחניים כמו גמילות חסדים או דאגה לחברה, והגדול מכל - חיבור לאלוקים. עובדת המיאוס וחוסר הסיפוק מן החומר מעידה כמאה עדים על מציאות רוחנית באדם ששואפת אל מקורה שמעבר לעולם הזה.

6. אמונה. רובם המוחלט של האנשים בעולם מאמינים באלוקים. גם אם חלק מהאנשים יגדירו זאת כאמונה ביד הגורל או בכח עליון, הם חשים שחייהם מכוונים על פי תכנית אלוקית, ולא במקרה. האמונה אינה ניתנת להמחשה למי שלא חווה אותה בעצמו, אך היא טבועה בנו עמוק מאוד, היא אינה רק הסבר לתופעות וצירופי מקרים, אלא תחושה עמוקה מאוד של קיום. היא מצב תודעתי שאנו חשים בו, כי היא מלווה אותנו לכל מקום. החוויה של אלוקים שקיים בכל הדברים, משגיח על הכל ומלווה אותנו תמיד. זו התחושה שאלוקים מלא כל העולם כולו, של אחדות ובו-בעת אינסופיות שאין לה הגדרה אנושית. אין ביכולתנו לתאר את האמונה באלוקים כפי שלא ניתן לתאר לעיוור כיצד נראים צבעים, אך זו עובדה שביליוני אנשים חשים את קיומו האדיר בצורה מציאותית יותר מכל מראה עיניים. ניתן לכנות זאת חוש שישי, או אולי, חוש האמונה.

ואוסיף ציטוט ממאמר אחר שכתבתי: "כיצד ניתן להסביר אמונה וביטחון למי שלא זכה להכירם? זו תחושה עוצמתית וגדולה מהיקום - שאף תיאור חומרי לא יוכל לתארה במילים, כשם שלא נוכל להסביר לעיוור כיצד נראים צבעים, או לחירש כיצד נשמעת מוסיקה. תחושת האמונה והביטחון חזקים יותר ממראה עיניים ומשמע אוזניים, זו תחושת חיבור שחוצה את הגוף ושואפת אל דבר שהוא מעל ומעבר לעולם הזה, אל ה' שממלא את כל היקום כולו מהאטום הקטן ביותר ועד הגלקסיה הגדולה ביותר, אין אתר פנוי ממנו. מי שזכה לחוש את האמונה רואה את השגחתו הפרטית של ה', וחי עם ה'. על רוחניות זו מעידים מיליארדי אנשים, ולא ניתן לקחתה מן האדם המאמין."

7. אהבה לשמה. זו עובדה שלא קיים באדם רגש חזק יותר מן הרגש הדתי, עבורו מסוגל האדם להקריב את חייו משפחתו וחבריו (כפי שקרה במסעות הצלב ובמצדה). זהו הרגש הרוחני החזק ביותר שיש באדם, והנו חזק יותר מכל רגש מוכר אחר. זו גם המידה הגבוהה ביותר שצריך לשאוף אליה, כפי שדורשת התורה הקדושה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), אמר רבי עקיבא: "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב). מידה זו חוצה את מושגי הטבע, כי היא גדולה יותר מבקשה טבעית של שכר או הפחד מעונש. כך מבאר הרמב"ם את המידה הגבוהה ביותר שיש: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה - לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל... אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאיקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא, תלמוד לומר: "לאהבה את ה'" (דברים יא, יג) - כל שאתם עושים, לא תעשו אלא מאהבה... ועוד אמרו חכמים: "במצוותיו חפץ מאוד" (תהילים קיב, א) - "במצוותיו" ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה. אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום - אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו: כלומר, עבדו מאהבה" (הלכות תשובה פרק י, ג-ו).

הבחירה לעבוד את ה' בכל מצב, גם שלא על מנת לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא - היא מסירות נפש שאינה תלויה בדבר. מאף יצור חומרי בעולם כולו לא היה ניתן לדרוש לקיים מצווה לשמה. יצור שהוא חומרי במהותו לא היה מסוגל אפילו להבין דרישה מוזרה כזו, שסותרת את כל מהותו הטבעית (שהרי אם עושים דבר מה - עושים תמיד כדי לקבל תמורה כלשהי, מיידית או מאוחרת, אך תמיד בשביל לקבל). אך כאן ישנה הדרישה להתמסר כל כולך לאלוקים שלא על מנת לקבל פרס, מתוך קידוש השם אמיתי. איזו הוכחה גדולה יותר למציאות הנשמה יכולה להיות לאדם, מן העובדה שהוא מסוגל להתמסר אל מציאות שהיא שמעל ומעבר לכל חומר, במסירות שסותרת כל רצון טבעי בעולם הזה? זו הנשמה שמתחברת למקור יוצרה האמיתי. זו האהבה הגדולה ביותר שיש, והיא הוכחה חזקה מאין כמותה למציאות הרוח באדם.