דבר תורה לפרשת תולדות: שחור על גבי לבן

"את בתי התפילין תעשה בצבע זהב", הודיע תייר אמריקני ליצרן בתי התפילין. "יש לי הרבה כסף ואני רוצה משהו ייחודי". היצרן נענע בראשו בשלילה: "אסור. הלכה למשה מסיני שהבתים יהיו בצבע שחור".

"אז את הרצועות", התעקש התייר, "בצבע זהב". היצרן משיב בשלילה: "הלכה למשה מסיני - שחור". כך גם הייתה התגובה לבקשת האמריקני לכתוב את הפרשיות בדיו מוזהב. ההלכה אומרת רק שחור.

בקבלת בתי התפילין, כשביקש התייר חשבונית, השיב היצרן: "אין חשבונית. הלכה למשה מסיני - רק בשחור"...

* * *

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". רוב המפרשים עוסקים בחלקו הראשון של הפסוק: כיצד אהב יצחק את עשו הרשע ומהו פשר הטעם "כי ציד בפיו". האם שמתם לב לסוף הפסוק? "ורבקה 'אוהבת' את יעקב. למה לא כתוב "ותאהב רבקה את יעקב", כמו אצל יצחק?

אומר המדרש (בראשית רבה סג, י): ככל שהייתה שומעת את קולו של יעקב, הייתה מוסיפה לו אהבה על אהבתו... [קולו של יעקב, כמובן, הינו קול לימוד התורה שבו הצטיין יעקב "איש תם יושב אוהלים"].

ביאור הדברים בפשט: האהבה של רבקה ליעקב לא הייתה קבועה, כי אם מתגברת והולכת, לכן נקטה התורה לשון "אוהבת", כביכול כעת היא 'אוהבת' אותו מחדש.

דרך הטבע היא שכאשר אוהבים מישהו מסוים, רוצים להיות קרובים אליו יותר. בעיקר אם מעריצים אותו. וראו זה פלא: ככל שמתקרבים יותר למושא ההערצה, או לאדם שאותו אוהבים, מגלים אט אט יותר ויותר חסרונות ממה שראינו (או שלא) קודם לכן.

שונה הדבר אצל הצדיקים, שלגביהם התופעה הפוכה: ככל שמתקרבים לצדיק, נחשפים לדרכיו ולומדים מאורחותיו, מעריכים אותו יותר ויותר יראת הרוממות. רואים עד כמה לא השגנו אותו ועד כמה רחוקים אנו ממנו. לא די שלא מגלים חסרונות, אלא מגלים שהחיסרון עד עתה היה בנו ולכן לא הכרנו מספיק...

לגבי הצדיקים, ככל שמתקרבים רואים שאין חיסרון. ואיפה אנחנו? בתמונה.

ליתר דיוק, בציור...

באחת מהקתדרות בעולם הראה הפרופסור לתלמידיו גיליון נייר חלק, במרכז הגיליון התנוססה נקודה שחורה. אחת. קטנה. כמעט בלתי מורגשת. "העבירו את הגיליון ביניכם", הורה הפרופסור, "אמרו נא לי, מה אתם רואים?"

התלמידים התבוננו בדף בזה אחר זה, כשהסבב הסתיים כולם ענו כאחד: "נקודה שחורה".

הפרופסור היה מאוכזב ממש: "גיליון נייר לבן וצח מונח למול עיניכם. למעלה מתשעים ותשעה אחוזים של לבן ונקי. כל מה שהנכם רואים זו רק הנקודה השחורה?!"...

אחת משיטות הציור - בחלק מהמקרים בעבר גם חלק משיטות ההדפסה התבססו על עיקרון זהה - נקראת 'פוינטיליזם' (פוינט = נקודה). על גיליון לבן/בהיר מסמנים ברצף ובסמיכות נקודות שחורות או צבעוניות בצפיפות שונה זו לזו. הרצף שמתקבל יוצר מראה של עצם מסוים. כאשר רוצים לצייר משהו כהה, מסמיכים יותר ויותר נקודות באותו שטח, ככל שהגוון המתבקש בהיר יותר, כך תפחת צפיפותן של הנקודות זו לזו.

במבט ראשוני: מה שיוצר את הציור הוא ללא ספק הנקודות. אולם מבט מעמיק יגלה לנו שללא הרקע הלבן המשמש כבסיס לנקודות שמעליו, אין כל תועלת בפיזור נקודות בצורה כזו או אחרת, שכן הכל מסביב כהה וחשוך, הנקודות הללו לא תיצורנה שום צורה כאשר צבע כהה נמצא על רקע כהה.

הרי שהרקע הלבן הוא בעל משמעות רבה ועמוקה בציור שלפנינו, ולא רק כרקע בלבד.

מידת ההתפעלות שלנו מהציור תגדל ככל שנשכיל להתרחק מהציור בצורה סבירה, ולהיפך, ככל שנתקרב יותר ויותר נראה רק נקודות שחורות, חסרות פשר, לא נעימות לעין. השילוב בין הרקע הבהיר לנקודות הכהות הוא שיוצר תמונה מרהיבה.

* * *

בבתי התפילין ההלכה למשה מסיני היא שהכל יהיה שחור. אולם ביחס לסובב אותנו, ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, כך עלינו לראות אותו שחור על גבי לבן, יש בו תכונות טובות לצד חסרונות פחות נעימים. בדיוק כמו אצלנו. ככל שנשכיל להתרחק ולהתבונן ב'ציור' מרחוק, נוכל לראות את התמונה השלמה, את היופי שמורכב ומזוג זה בזה.

אפשר שזהו הלקח שאנו יכולים ללמוד מאהבתה של רבקה ליעקב: אמנם היא לא הפסיקה להוסיף על אהבתה, שכן בצדיקים כאמור, הדבר שונה. אולם גם לנו הפשוטים ניתנת ההזדמנות לראות מעלת חברינו ולא חסרונם חלילה...