מהו המקור האמתי לבעיות הנפשיות? תשכחו ממה שחשבתם

"בשנים האחרונות יש החמרה בכל סוגי הפרעות הנפש", במשפט קשה זה פותחת שרה טרניו, פסיכותרפיסטית (MA), את השיחה שלנו. ולא, היא לא מדברת רק על דיכאון, אשר הפך בשנים האחרונות לנפוץ בקני מידה מבהילים, אלא גם על תחושות של חרדות ועל סוגים נוספים של הפרעות נפשיות. "ישנם מחקרים ברורים המעידים על כך שבשנים האחרונות אנשים הפכו להיות יותר פגיעים למחלות הנפש", היא טוענת.

סכנה ושמה: הורות הליקופטר

מתוך היכרות עם מחקרים רבים מציינת טרניו כי הסיבה לריבוי המקרים נוגעת לא פעם לחוסר לקיחת אחריות. "ישנה תופעה מוכרת מאוד שמתחילה כבר בגידול הילדים, כאשר ההורים מעמידים כל הזמן את הילד במרכז, וכבר מגיל קטן הם מכרכרים סביבו ומשרתים אותו. כך הילד לומד שהוא בעצם לא צריך לקחת שום אחריות על החיים שלו, כי ההורים עושים למענו הכל".

גם בשנות הלימוד בבית הספר, טוענת טרניו שישנם מצבים בהם מורים פונים ישירות להורים בדרישה שהילד יכין שיעורי בית, לפעמים אפילו בלי לערב את הילד עצמו. ההורים מיד מוכנים לעשות הכל כדי שהילד יכין את שיעוריו, וכך הוא לומד שאנשים אחרים עובדים בשבילו.

"כאשר הילד משליך את האחריות לזולת הוא בעצם חי דרך השני והוא תלוי בשני", היא מדגישה, "ילד כזה שהאמונה שלו היא כי השליטה על חייו נמצאת מחוץ לו חווה חוסר אונים וסבל נפשי רב. לא פלא שבסופו של דבר הוא מתבגר מבלי לדעת איך לקחת אחריות על החיים שלו, ואף יותר מזה – הוא מעמיד את עצמו כל הזמן במרכז, ואבוי אם מישהו יפגע באגו שלו או לא ייתן לו את המקום שלו. אגב, לתופעה הזו קוראים 'הורות הליקופטר' והיא התגלתה כמסוכנת מאוד במחקרים שנערכו בארץ ובחו"ל.

"מעניין גם לראות", היא מוסיפה, "כי לפי מדרג הצרכים של מאסלו - בעוד שבדורות הקודמים אנשים היו בעיקר עובדים למחייתם, כיום לאנשים חשוב יותר לפתח את ה'אני' שלהם בעבודה, כך שמימוש עצמי הפך ממש לצורך קיומי. כאשר האדם מעמיד תנאי לקיום שלו - לדוגמא 'אני שווה רק אם אני הכי-הכי' באותו רגע הוא גוזר על עצמו תנאי מחיה קשים – אוי ואבוי אם פוגעים בי, או שלא נותנים לי את המקום שלי, או שלא מאפשרים לי להתפתח כפי שאני רוצה".

אבל איך זה מתקשר לבריאות הנפשית?

"ההקשר הוא פשוט - בדרך כלל, כאשר אני נמצא במרכז, ומשהו לא מתמלא לפי הציפיות שלי, אני מיד מוצא את מי להאשים, כי אני מצפה שאחרים יתאימו את עצמם אליי, ולא שאני אתאים את עצמי אליהם. כאשר הדברים אינם מתממשים כפי שאני רוצה, זה עלול לפגוע בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר שלי, וזה עלול להוביל ישירות לקשיים נפשיים מאוד משמעותיים".

תחושה של 'טוב מותי מחיי'

קחו לדוגמא את בת שבע, אישה צעירה ונמרצת, בשנות העשרים לחייה, אשר בתקופה האחרונה החלה לעבוד בעבודה חדשה. מאז היא סובלת לעתים קרובות מהתקפים של חרדות. היא מתעוררת מידי כמה שעות בלילה, שטופת זיעה, עם דפיקות לב מואצות, מהרהרת לעתים קרובות באסונות קשים שעלולים לקרות, ולפעמים מוצאת את עצמה יושבת ורועדת ללא שליטה.

כאשר בת שבע הגיעה לרופא המשפחה, הוא המליץ לה לפנות דווקא לפסיכולוגית, ורק שם, מול אשת המקצוע, היא הבינה שהעבודה החדשה היא הטריגר שהדליק את התקפי החרדה. "בת שבע גדלה בבית מעודד ומחמיא, והיא אימצה לעצמה בלי משים דפוס חשיבה מקובע הקובע שהערך שלה נגזר בהתאם למילים המפרגנות שניתנות לה", מסבירה טרניו, "מכיוון שהבוס בעבודה הנוכחית לא נהג להכביר במחמאות, היא מצאה את עצמה רמוסה, מבוהלת ומלאת חרדות".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

דוגמא נוספת למצב דומה היא רבקה – אמא לארבעה ילדים, שאחרי הלידה האחרונה החלה לסבול מתסמינים של דיכאון. היא הרגישה דכדוך והתקשתה לקום מהמיטה כדי לבצע פעולות פשוטות. היא בכתה המון ותסכול מילא את סדר יומה. כן, היא סבלה מדיכאון אחרי לידה, אלא שגם כאן טוענת טרניו שיש לכך סיבה, והדיכאון לא הופיע לפתע.

"במקרה של רבקה הדיכאון התחיל מתוך פרשנות פנימית", היא מסבירה, "רבקה אימצה לעצמה במשך החיים הנחות יסוד כמו: 'אני קיימת רק אם חיי בשליטה', או- 'אני שווה רק אם כולם מרוצים ממני', וכדומה. הנחות אלו יכולות מצד אחד לקדם אותה, אך מצד שני – כאשר היא מגיעה לרגע שבו המציאות אינה מאפשרת את מילוי ההנחות, אז היא מרגישה אבודה ממש, עד כדי תחושת אפסיות, וכך סלולה הדרך להיכנס לדיכאון".

וטרניו מדגישה כי גם במקרה של בת שבע וגם במקרה של רבקה - שתיהן חשו כי עולמן קורס עליהן, אך לא העבודה החדשה או הלידה גרמו לכך. "בשני המקרים מה שהוביל לקריסה אלו הנחות היסוד המוטעות שהן אימצו לעצמן כתנאי הכרחי לחייהן. אם לא הייתה לידה, או שלא הייתה עבודה חדשה, ייתכן שהיה נמצא טריגר אחר שהיה גורם לכך, כי ברגע שהנחות היסוד שלנו לא מתמלאות, אז בחוויה שלנו זה עלול להיות מסוכן מאוד".

הפתרון: לבחור בטוב

אבל כאן, אחרי כל ההסברים, מגיעה דווקא הבשורה הטובה, וטרניו מדגישה כי רק ברגע שנבין שכמו שאנחנו בחרנו (באופן לא מודע) בפרשנות שהובילה לסבל, כך נוכל גם לבחור לצאת ממנו, שכן המחשבות והתנאים מעצם היותם סובייקטיביים אינם נכונים.

"זוהי הסיבה שחשוב מאוד לשאוף למושלמות – גם אצלנו וגם אצל הילדים שלנו, אך לזכור תמיד שזהו אינו תנאי לזכות הקיום שלנו בעולם, ועלינו לשאוף להגיע למצב שבו אנו ננהל את המחשבות ואת מצב הרוח שלנו ולא שהם ינהלו אותנו. לעתים יהיה צורך להיעזר לשם כך בתהליך מקצועי, אך אחר כך תגיע הרווחה הגדולה, והבשורה הטובה ביותר היא שכאשר השינוי כבר נעשה, הבעיות הנפשיות אינן חוזרות על עצמן בשנית בעזרת ה'".

ולדעתך יש מספיק מודעות כדי לגשת לטפל?

"האמת היא שבהחלט כן. מגיעות אליי נשים עם בעיות לא פשוטות, אבל הן מודעות לכך שהן זקוקות לעזרה. מצד שני, לצד המודעות, קיים גם הרבה בלבול בנושא. כי התפיסה הרווחת היא שהדיכאון או הכפייתיות או החרדה, או כל בעיה נפשית אחרת, הופיעו וצמחו מאליהם, או בגלל חמותי/ אבא שלי/ המטען הגנטי שלי/ הבוס שלי, ואיפה אני בכל הסיפור? את זה שוכחים פעמים רבות לברר..."

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

נקודה נוספת שאותה פחות נעים לציין, מתבטאת לדבריה של טרניו בנושא הניצול. "יש נשים שנמצאות אחרי לידה, ומרגישות שיש להן לגיטימציה להיות אומללות או לשקוע בדיכאון, או נשים שמוטל עליהן עומס מאוד כבד, והן מנצלות את זה כדי לשקוע במרה שחורה. אלו בדרך כלל נשים שהיו תמיד בקבוצת סיכון, אבל עכשיו, כשיש להן סיבה, אז הן מנצלות אותה".

ויש לה גם דוגמא לכך: "הגיעה אליי אישה שסבלה מדיכאון אחרי לידת בנה השלישי, ובעלה שהיה איש צבא קבע דאג לה ולקח חופשה כדי להיות אתה. בתהליך שעזרתי לה לעבור צץ ועלה משהו נוסף - התברר שחיה מרוויחה מהדיכאון את ה'ביחד' עם בעלה שבתפיסתה היה תנאי קיומי. וזוהי רק דוגמא, כי לא פעם קורה כי כדי לגייס את הסביבה למעננו, כדי למלא את האגו הפנימי שלנו (באופן לא מודע כמובן), נהיה מוכנים לפעמים לשלם מחירים כבדים. בזמנים כאלו אנשים לא מבינים שרק חיבור אמתי לאני הכי פנימי, הנשמתי והאין סופי שבתוכנו, הוא התשובה שתביא מרגוע לנפש".

אז מה עושים?

טרניו מדגישה שכאשר רוצים להיחלץ מן המצר, מוכרחים להבין שהטוב אינו תלוי בשום נתון חיצוני בחיים שלנו – לא בבעל, לא בבית הספר של הילדים, לא בעבודה ולא בכלום, אלא רק בעצמנו. "אנחנו צריכים להבין שאף אחד אינו אמור להתאים את עצמו אלינו, אלא אנחנו בעצמנו צריכים לדעת איך לנהל את חיינו. בידינו יש את המפתחות שיסייעו לנו להשתחרר מהקושי הנפשי".

הבנה כזו כשלעצמה תפתור את הבעיות שלנו?

"ההבנה הזו היא הבסיס לכל, היא זו שתאפשר לנו להתרומם טפח מעל הקרקע ולצאת מהמצר הפרטי שלנו. כמובן שכאשר האדם לא מצליח, חשוב שהוא ייעזר באיש מקצוע, כי כידוע 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. אבל בכל מצב שהוא, ברגע שהאדם מבין שהוא האחראי הבלעדי על חייו, יש לו סיכוי טוב יותר לגמול את עצמו מן הקושי ולהתחיל דרך חדשה".