ראיון מיוחד עם הכלה שנפצעה אנוש בקו 402: "חסד קל עלי כל היום"

ביום רביעי האחרון התחתנה בס"ד שרי שפרלינג, שנפצעה קשה בתאונת הדרכים הנוראה בכביש 1 לפני תשעה חודשים.

שפרלינג, שהיתה שלושה שבועות בלבד לפני מועד חתונתה, ישבה בצדו הימני של האוטובוס כאשר הוא נתקע בעוצמה במשאית שחנתה בצד הדרך. התוצאה הקטלנית לא ניתנת לשכחה: שישה הרוגים ועשרה פצועים. ידה הימנית של שרי נקטעה, ונותרה סמוך לגופה בשל החולצה בעלת השרוולים הארוכים שלבשה, והספסל שלפניה ריסק בעוצמה את רגלה הימנית.

בראיון ייחודי ל'נופך', מגזין הנשים של עיתון הפלס, מספרת הכלה על הניסים העצומים שמלווים אותה לכל אורך הדרך: ''חסד קל עלי כל היום'', היא חוזרת ואומרת במהלך הראיון. 

"אחד הנסים הגדולים שהקב"ה עשה אתי" היא מפרטת, "שאינני זוכרת מאומה מהתאונה עצמה, זאת על אף שהייתי בהכרה מלאה! את הנסיעה אני זוכרת, אך לא את מה שקרה מרגע התאונה והלאה. הזיכרון שלי אודות האירוע מתחיל רק משבוע לאחר מכן, כשהתעוררתי לאחר שהייתי מורדמת ומונשמת בשל הניתוח. כל היתר נמחק מזיכרוני בחסד ד'".

"גם היותי שמאלית זהו נס, כי התאונה אירעה בצד הימני של האוטובוס. אני מקווה שבעז"ה עוד אחזור לתפקד עם יד ימין באופן מלא, ובחלוף הזמן אתפקד רגיל לחלוטין ואשכח מהפציעה", היא בטוחה בישועת ה'. 

"כמו כן, כל הנהגתו של החתן בכל התקופה הארוכה הזו, שאינה מובנת מאליה, אף היא חלק מחסדי ד' שאפפו אותי. חסדים ישנם לאינספור, וכאשר מסתכלים עליהם – ניתן כוח להמשך הדרך".

"הקב"ה הראה לנו שהוא אדון הארץ, ומה שאנו מתכננים, אין שום ערובה שאכן יהיה"

"היה זה שלושה שבועות לפני התאריך שחשבנו שבו תהיה החתונה", מתחילה שרי בתיאור ההתרחשויות. "ההכנות לחתונה היו בעיצומן. הייתה לי מחברת עם תכנית מדויקת מה אעשה בכל ימות השבוע מראשון ועד חמישי (מחברת שאף הייתה אתי בזמן התאונה) – אך הקב"ה הראה לנו שהוא אדון הארץ, ומה שאנו מתכננים, אין שום ערובה שאכן יהיה...

"זה היה אחד המסרים העוצמתיים שחיזקה בי התאונה. לא ברור שאם אנחנו מתכננים משהו אחד – זה מה שאכן יצא לפועל, לא ברור שאם עולים על אוטובוס אכן יגיעו ליעד. ואין כוונתי לעורר תחושת פחד חלילה, כוונתי היא לאמונה התמידית שאנחנו מובלים על ידי אדון כל הארץ, מנהיג הבירה והוא מוליכנו בכל צעד ובכל שעל לפי התכנית שהתווה בעבורנו.

הריקודים בחתונה

"נסעתי באותו יום עם אחותי לבני ברק, לערוך קניות לחתונה. תכננו להגיע בשבע וחצי, בשעה שמונה ללכת למקום מסוים ואחר כך למקום נוסף וכו' – רבות מחשבות בלב איש. במהלך הדרך אף אמרה לי אחותי: 'האוטובוס נוסע מהר ממש, כבר בשבע נגיע לבני ברק'... אך 'עצת ד' היא תקום'. אכן הגעתי בשבע, אבל למקום אחר; בשעה שבע הגעתי לבית החולים לאחר התאונה הנוראה...

"אני היחידה שנותרתי בחיים מכל אלה שישבו בצד ימין"

"מכל אלו שישבו בצד ימין של האוטובוס – אני היחידה שנותרתי בחיים!", מספרת שרי ומצטמררת. גם אני איבדתי המון דם בפציעה הקשה. "במהלך התאונה נפל ספסל על רגלי. מבחינת הרגל – היה זה נורא; הספסל ריסק את הרגל. אך לכאורה זה מה שהותיר לי את נפשי לשלל, כך נותרתי באוטובוס, בחיים, ולא הועפתי מעוצמת ההדף החוצה, אל המוות. בנוסף, נוצר מעין חסם עורקים, שאף הוא היה הצלת נפשות".

"מיד עם הגיעי לבית החולים הובהלתי לחדר הניתוח. שם נערך ניתוח קריטי לחבר את היד ואת הרגל עם ברגים. המצב היה קשה ביותר, והחשש היה נורא.

"אחרי הניתוח, אמרו הרופאים: 'אנחנו עשינו את שלנו, עכשיו אתם תעשו את שלכם...' התפילות שנערכו לרפואתי וכל החיזוקים לזכותי פעלו את פעולתם בחוש, וראינו נסים ממש. הרופאים אינם מבינים מה היה כאן. הסיפור שלי היה סיפור מופת בביה"ח ובעולם הרפואה בכלל, הם בעצמם אומרים כך.

"לאחר הניתוח הייתי שבוע שלם בסכנה מוחשית, מורדמת ומונשמת. בעוד הסובבים אותי חוו את ימי הדין הללו במלוא עוצמתם, הרי שאני התוודעתי למתרחש רק לאחר שבוע, אז המצב התייצב מעט וכבר לא היה צורך בהרדמה. אמנם גם אז היה עדיין שבוע של סכנה, כי חששו לזיהומים, ומשום כך קיבלתי הרבה אנטיביוטיקה, אך לא היו אלו רגעים קריטיים כמו אלו הראשונים. בתקופה הראשונה קיבלתי קרוב לחמישים (!) מנות דם וידעתי שאני בסכנה. אמנם, כפי הנראה קיבלתי את המצב אחרת מאשר הסובבים, ביתר קלות, כיוון שהייתי בתוכו. כשאדם עסוק במלחמת הקיום התמידית, הוא פחות פנוי לרגשות שחווה הסביבה הדואגת, המצויה מחוץ להתמודדות בפועל".

"אם הקב"ה מביא ניסיון – הוא גם מזרים את כל הכוחות כדי לעבור אותו"

לשאלת המראיינת: "כיצד הגבת כשנודע לך מצבך?" השיבה שרי: "אכן, זה היה מאוד לא פשוט, אבל אבי היה לידי, והוא הסביר לי לאט לאט ברוגע ובסבלנות את המצב".

"היה קשה, קשה מאוד. לא אכחיש. אך כשמסתכלים במבט מאמין, שלא אנחנו מתכננים תכניות, אלא הקב"ה הוא זה שמתכנן בעבורנו - ברור שהחתונה לא הייתה צריכה להיות אז.

"הקושי, כמובן, לא היה רק היותי כלה, אלא המצב שבו הייתי, לשכב ללא יכולת תזוזה ובלי לדעת מה יהיה, כשהכול תלוי ועומד.

"אני יכולה היום לומר בוודאות: כשאני מסתכלת לאחור, אינני מבינה איך שרדתי את התקופה הקשה. לו נשאלתי, לא הייתי מאמינה שאוכל לעבור מצב כזה! אך הקב"ה נותן כוח. הוא לעולם אינו זורק אותנו למים סוערים בלי שהוא נותן לנו כלים!

"

מראות השמחה הגדולה

זו אחת התובנות המאירות ביותר שהתחדדו לי בתקופה הזו: אם הקב"ה מביא ניסיון – הוא גם מזרים את כל הכוחות כדי לעבור אותו. עם כל הקושי, הרגשתי אחוזה בידיו של הקב"ה העוטף אותי בחמלה ובאהבה אין קץ.

"ידיעה נוספת בכוחה לחזק מאוד, אף שלפעמים בתוך עומק הכאב קשה לחשוב עליה: הידיעה שהכול מגיע מאבא שאוהב, שלא יביא אותנו לקשיים בלי מטרה, שלא יביא אותנו למצב בלי שהוא יודע שהיינו צריכים להגיע אליו ובלי שיודע שאנחנו אכן יכולים לעמוד בו. אנו הקטנים לא תמיד מזהים את ההתנהלות, לא תמיד מבינים, אך תמיד צריך לדעת שהכול מגיע ממנו באהבה", אומרת שרה בהתרגשות ומתוך תחושה אישית עמוקה.

"בכל התקופה הראשונה קיבלתי כמויות של מורפיום לשיכוך כאבים, כך לא חשתי את מלוא עוצמתם, אך הקשיים היו עצומים: שבעה וחצי שבועות שכבתי על מיטה כמעט ללא נוע. מתוכם שלושה וחצי שבועות הייתי בטיפול נמרץ, ולאחר מכן שלושה וחצי שבועות במחלקה. שהיתי כל העת בין כותלי בית החולים ללא יכולת יציאה, מלבד לברית שערך אחי לבנו באותם ימים בתוך מתחם בית החולים, אליה הובלתי במיטה.

"כשכבר יכולתי להיות במצב מאונך, ישבתי על כיסא גלגלים, וגם זה היה לא פשוט. חודשיים ומחצה על כיסא גלגלים בלי תזוזה כמעט, לאחר מכן הייתי תקופה נוספת עם קביים".

שרי מתייחסת לתהליכי השיקום המפרכים שעברה: "האמונה – היא שנתנה לי תקווה להמשך. ב"ה, בכל התקופה הזו לא כבה בי לרגע זיק התקווה. בשבועות הארוכים של השכיבה במיטה ללא יכולת תזוזה, וגם מאוחר יותר בחודשים הקשים של הישיבה על כיסא הגלגלים – לא קיבלתי את המצב בשום אופן כמציאות של קבע; כל הזמן חיזקתי את עצמי שבעז"ה עוד אלך על שתי רגליי!

"אני חושבת שהרצון החזק הזה והנחישות היוקדת היו אף הם חלק משמעותי בריפויי. תהליכים עשויים להתמשך על פני זמן רב, אך כשיש רצון חזק, בכוחו לקצר תהליכים בעזרת ד'.

אבי שליט"א אמר לרופאים: 'אני אומר לכם: היא עוד תמחא כפיים בחתונה והיא עוד תרקוד'. הם הביטו בו בתימהון מוחלט: זה לא ייתכן... אולי על הריקוד הם יכלו להאמין בשלב כלשהו, אבל למחוא כפיים? היה נראה להם דמיוני לחלוטין... והנה, ב"ה אני מסוגלת לרקוד, ואפילו למחוא כפיים באופן כלשהו..."

"הרגל היתה מחוברת ב-10% בלבד, ובחסדי ה' כיום אני הולכת ללא מקל וללא צליעה"

"ברוך השם, ממצב שבו הייתה הרגל בלתי מחוברת בתשעים אחוז! רח"ל - זכיתי להלך על שתי רגליי, בלי קביים, ללא מקל, ואפילו בלי צליעה! כשהגעתי באחת הפעמים לבית החולים, וסטודנטית ראתה כיצד מטפלים בידי, היא בחנה אותי ושאלה: 'רגע, ברגל גם קרה לך משהו?' רק רופא כל בשר, אשר מידו הרפואות כולן, הוא זה שריפא את רגליי.

"גם עם היד, שהייתה במצב קשה עוד יותר מהרגל, ראינו נסי נסים. כשראה אחד הרופאים כיצד אני מזיזה את היד ואת הכתף, נמלאו עיניו דמעות; הוא קרא למורה שלו לכלי דם בהתרגשות ואמר לו: 'אתה חייב לראות מה קורה כאן!'

"ברוך ד', כיום אני יכולה לעשות עם היד פעולות שהרופאים לא חשבו שאעשה אפילו שנתיים אחרי התאונה! כמו כן, החלה לחזור התחושה בכף היד. אני עדיין זקוקה לתפילות, שתחזור התחושה לכל היד, וכי היד תתפקד באופן מלא בעז"ה".

בהקשר לכך משתפת שרי בתובנות שעלו בה בתקופת השיקום וההחלמה: "כעת, כששבה אליי התחושה בכף היד, בדך כלל זו תחושה של כאב. אך למדתי שיש דבר כזה לשמוח עם תחושת כאב, היא עשויה להעיד על חיות!"

"בכל התהליך שעברתי, היה מפעים לראות את התמיכה מסביב. ראיתי כיצד כל עם ישראל נרתם למעני, כיצד כולם התפללו בשבילי. אני מלאת הכרת הטוב לכל אותם אלו שנשאו תחינה למעני, שקראו תהילים ברגש וקיבלו על עצמם חיזוקים לרפואתי – כל אלו היו חלק ענק בהתקדמות שלי. בלעדיהם מי יודע היכן הייתי היום... ראינו בעיניים את כוחן של התפילות.

"בנוסף לתפילה, לאורך כל הדרך היו אנשים שתמכו בצורה מיוחדת כל כך. ראשית כל ההורים היקרים והמסורים שהתייצבו יום אחר יום ללוות ולסייע. אחים ואחיות נשואים ואף דודים הגיעו במסירות, כשכל אחד לוקח על עצמו תורנות... ראינו את המשפחתיות, את הביחד, פתאום מגלים איזה כוח טמון במשפחה, כמה כוחות היא יכולה להזרים. כמו כן היו חברות שהגיעו, וכאלו שתמכו בהתמסרות בלתי רגילה. אני רוצה להודות מעומק לבי לכולם על הכול".

"גם כשהייתי בטיפול נמרץ – הייתי עם חיוך"

"כאשר מגיע אדם למצב קשה שלא בבחירתו, חשוב מאוד שיבדיל בין מה שאינו תלוי בו למה שכן נעוץ בבחירה שלו: המצב הוא נתון; אך כיצד הוא יחיה בתוך המצב הנתון וכיצד ירגיש - זו כבר בחירה שלו. זה מה שאמרתי לעצמי: התאונה לא הייתה בבחירתי; אך כיצד לקבלה – זה תלוי רק בי. חסד ד' היה שכל הזמן הסתכלתי במבט חיובי ונכון. גם כשהייתי בטיפול נמרץ – הייתי עם חיוך. גם כשאנשים חששו להיכנס אליי כי 'מי יודע איך היא', בת שחוק הייתה על שפתיי. זו מתנה מד' שהתמודדתי כך".

לשאלת המראיינת: "האם היית תמיד טיפוס אופטימי?", משיבה שרי: "ברוך השם, תמיד הייתי ילדה שמחה, אבל לא ידעתי שיהיו בי כוחות גם למצבים אלו.

"בפועל, כשהקושי הגיע, ידעתי שאינני רוצה לשקוע, ניסיתי כל הזמן להתרחק מהמקום המסכן הזה. זה פשוט לא אני. אין ספק שההבדל בתהליך הריפוי בין הפסימיים לאופטימיים הוא שמים וארץ. אילו הייתי שוקעת בייאוש – היכן הייתי היום?", היא תוהה בחיוך.

"בכל פעם שהיו מציעים לי סיוע בפעולות מסוימות, הייתי חוזרת ואומרת: 'לא – אני לבד!' רציתי להתרגל לעשות בעצמי ולא להישען על אחרים. כשאני עושה את הפעולות לבדי – אני מתחזקת בכל המובנים.

"הרי גם כשהמצב עגום, ונראה שמי שנמצא בו אמור להיות מסכן - המסכנות היא מבחירה. ואני – כך אמרתי שוב ושוב – בשום אופן לא מסכנה! למעשה, גם במצב הכי טוב אדם יכול להיות מסכן, ולעומת זאת גם כשהוא נמצא במצב קשה ממש – הוא יכול לעשות את עצמו הכי לא מסכן. הכול תלוי בהסתכלות שלנו".

"בסיכומו של דבר, אין ספק שהניסיונות מחשלים בצורה בלתי רגילה. במיוחד ניסיונות קשים, לאחריהם האדם יוכל לומר לעצמו, 'אם צלחתי ניסיון כה גדול, לא אוכל לעמוד בניסיונות קטנים?'

מלבד זאת, בשעת ניסיון מגלה פתאום האדם כמה כוחות יש בו. עד לתאונה לא ידעתי כמה אמונה יש בי, כמה יכולת לחזק אחרים – לא הכרתי את עצמי עד הסוף. אין לנו יכולת לשער כמה אנחנו מכילים בתוך תוכנו פנימה! אינני מאחלת לאף אחד לעבור מצבים כאלו כדי להיווכח בכך – אך חשוב שנדע: אנחנו חזקים הרבה מכפי שנדמה לנו!", מסיימת הכלה את סיפורה המרגש.

אנא המשיכו להתפלל לרפואתה השלמה של הכלה שרה בת דינה בתוך שאר חולי ישראל.