עדות מהשריפה במרכז חורב: "ראינו את אחדות ישראל בתוך הלהבות עצמן"

שבוע לאחר גל השריפות שהשתוללו ברחבי הארץ, מספר אלי אסולין, לוחם אש תעופתי, על כוחו של שיעור תורה שבועי שהפך את הכבאים למלאי אהבת ישראל.

"אתה נכנס לתוך האש, עם מסכת אב"כ פשוטה, כי החמצן בבלון נגמר אבל האש איומה, ואתה רוצה לעזור. אנשים בוכים לתוך האוזניים שלך ואתה שומע אותם מתחננים שתעזור להם, שהבתים שלהם לא ישרפו, שהמזכרות שלהם לא ילכו בן רגע. ואתה לא חושב על כלום, רק על המטרה: זו מלחמה ותפקידך להציל", אומר אסולין בשיחה ליתד נאמן.

"זו היתה שריפת צמרות, ושריפת צמרות זו שריפה שקשה להשתלט עליה. אתה לא מכבה את האש בצמרות העצים, וכל החורש בוער מסביב, אין סיכוי להשתלט על זה. אתה שפוט מסתער על הבתים, מתיז סילוני מים על  הבתים, שלא יידבקו מהאש המטורפת הזו".

"אבל מספיק איצטרובל אחד כדי לשרוף את הכל", מסביר אלי. "בשריפות צמרת, האיצטרובלים הם כמו רימונים. לצערנו, הגיצים של השריפות עוקפים אותנו, ואם אצטרובל אחד נכנס לתוך בית – הוא הורס את הכל. זה מה שקרה בחיפה להרבה בתים. אנחנו הגנו על הבתים עם מים אפילו שהם לא היה בטווח האש, אבל האיצטרובלים עפו פנימה כמו רימונים והצליחו פנימה..."

בימים כתיקונם, אלי והצוות שלו מקורקעים לשדה התעופה בחיפה, עמוק בתוך הנמל. "אני ביחידת כיבוי אש תעופתי, שנותן מענה באירועי שריפה בטייסות שבבסיסי חיל האוויר. בדרך כלל אנחנו לא עוזבים את תפקיד השמירה שלנו, עם זאת, בשריפה האדירה שהשתוללה בחיפה נשאר צוות אחד בכוננות, והצוות השני – ואלי בתוכו – יצא אל תוך האש. 

אלי והצוות הגיעו למרכז חורב בלי תכנית עבודה מסודרת. הכל מסביב בער בלהבות. "הגענו, אמרו לנו, חברה, ת'פסו גזרה ותתחילו לעבוד... לא היתה שום תכנית, פשוט להתחיל להסתער כי הכל כבר בער מסביב".

"חבר שלי נכנס אל תוך הלהבות וזכה להציל בית מדרש"

"חבר שלי, אלי שוורצברג, נכנס אל תוך הלהבות וזכה להציל בית מדרש. היינו כולנו עם דמעות בעיניים, כי זה בית מדרש יחיד באזור. אנשים עמדו שם ובכו, מה יהיה אם הוא יישרף... אין עוד בית כנסת כאן בכל האזור... היינו כולנו על סף דמעות, יורים מים ובוכים, לא כל יום מצילים בית מדרש משריפה. המתפללים הספיקו להוציא את ספר התורה. הוציאו אותו בדמעות... אתה עומד על הסולם ומתיז, ואנשים בוכים לידך ומתחננים שתצליח, הם אומרים, מה נעשה, זה בית הכנסת היחיד שלנו".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

לשאלת המראיין: "מה היה החלק הכי קשה?", משיב אסולין: "הכי קשה זה לראות את האנשים שבאים אליך עם עיניים אדומות – גם מעשן וגם מדמעות – ואומרים לך, בוא, תעזור לנו, הבית שלנו נשרף... וגם אתה נשרף מבפנים כי אתה לא יודע מה לעשות, ולא תמיד יש לך איך לעזור כי אתה עובד על אזור מסוים, ואנשים צריכים אותך בעוד גזרות וקוראים לך, ואתה לא יכול להתחלק לכל כך הרבה חלקים, וזה קשה". 

אלי מוסיף ומספר על "שיעור התורה ששינה את פני התחנה שלנו". כה דבריו: "בשנה האחרונה זכינו, ובתחנה שלנו מתקיים פעם בשבוע שיעור תורה. זו זכות של כולנו, ואנחנו לא מוותרים על השיעור. פעם בשבוע, שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מגיע הרב יוסף זרקא איש ערכים מרכסים, יהודי צדיק, שמדבר איתנו על החיים, על אמונה, על אחדות, על חינוך ילדים, על שלום בית. החיים בתחנה שלנו השתנו, ואין לי ספק שגם בשבוע שעבר, כשפרצנו לתוך האש, זה היה הרבה בזכות שיעור התורה הזה!", הוא אומר בהתרגשות.

"כמעט שנה אנחנו שומעים פעם בשבוע מוסר, וזה עושה משהו לבן אדם. כולם מגיעים, גם מפקד התחנה נוכח, והחיים של כולנו השתנו.

"כיום, בתחנה שלנו יש אחוות אחים מדהימה", מספר אלי. "זה לא היה כך תמיד. היו הרבה מריבות ובעיות קודם, אבל מאז שזכינו ויש לנו שיעור – הכל מאחורינו. האנשים הם לא אותם אנשים. בשבוע שעבר, בתוך האש, ראינו את זה עין בעין מתוך הלהבות עצמן.

"נלחמנו כדי לצאת מהשדה. היה לנו חשוב לצאת לעזור איפה שצריך, הרגשנו את השליחות. זו היתה שליחות קודש. אי אפשר בלי אחדות. אתה נכנס לתוך האש, בלי חמצן אפילו אלא אם מסכות אב"כ פשוטות... אנשים התחננו 'בואו תצילו לנו את הבית, שיישאר לנו משהו, לפחות מזכרת...' וזה מה שעשינו בלי לחשוב אפילו. היתה אחדות והיתה תשוקה גדולה לעזור.

אין לי כל ספק שהשיעור גרם. זה רק השיעור שהפך אותנו לבני אדם מאוחדים עם רצון לעזור בכל מחיר... זה לא פשוט. ככולם אצלינו ביחידה בטוחים כי השיעור השבועי שזכינו לשמוע מהרב זרקא היה גורם לנו לעשות הכל כדי להציל את חיי האנשים ואת בתיהם", מספר אסולין.

בנימה אישית, מציין אלי בהתרגשות כי "זכיתי להשתתף בסמינר יהדות, וכל הבית שלי השתנה. את הילד הכנסתי השנה לכיתה א', בבית הספר של החינוך העצמאי בכפר גדעון.

הילד נוסע כל יום מהבית שלנו בעפולה לתלמוד תורה בכפר גדעון. הילד בהסעות מסודרות, ותוך חמש דקות הוא בתלמוד תורה. זה תלמוד תורה קטן, בלי כותרות, ארבעה-חמישה ילדים בכיתה א', כל ילד – בן יחיד... זה האופי של המקום. הילד מביא מושגים חדשים הבית, וכל הבית שלנו השתנה..."