אני לא חלק מבני-ברק, אבל היא חלק ממני; אביטל ז’נט קשת בטור מעורר מחשבה

אני חיה בעיר הזאת, בני ברק, כמעט עשרים שנה. עשרים שנה חסרות רצף, כי עזבתי אותה וחזרתי אליה. ניהלתי אתה ויכוח, ולבסוף הנחתי לו. לא לחלוטין, אבל על הקונפליקטים כבר כתבתי, השתפכתי. השונה המציק מושך מאד לכתיבה. הפעם אכתוב על השאר.
בחלק מהשנים שחייתי בעיר הזאת, בכלל לא שמרתי מצוות. בתחילה איש לא העיר לי על כך, אחר כך כבר כן, ואז כבר ניסו לתהות על קנקני, אבל מרחוק, בזהירות מרובה. יש לי דיאלוג עם העיר הזאת, אפילו כתבתי עליה ספר, ובכל זאת עדיין לא פענחתי אותה.
כי איפה שהוא, גם השפעות חיצוניות, כן מסתבר שגם השפעות חיצונית מחלחלות אלינו פנימה. יש בהן עורמה, והן הופכות לחלק אינטגרלי מהקוד המולד הסמוי שלך.

או שאולי כן נכתב עבורי, לפני שנשמתי ירדה לעולם, הוכרז: היא תתגורר בבני ברק, ותבין את אנשי העיר הזאת, גם אם מרחוק. היא תתרגם את הליכותיהם לכל השאר.

עם השנים הפכתי דומה לאנשי העיר הזאת. רק קצת, אבל עדיין דומה.

אני משתדלת לדקדק בקיום המצוות, ושם זה קל לי. אני מתקשה לשבות בערים שאין בהן מערכת כריזה שמכריזה על כניסת השבת.

אני אוהבת את התכונה של לפני החגים, שמרעידה את אדמת העיר הזאת. את שוק ארבעת המינים, את הסוכות שמתנדנדות מעל כל מרפסת, שתופסות כל מגרש חנייה. את החנוכיות שמאירות את החשיכה, ממיסות את הקור של כסלו. אני אוהבת את התחפושות בפורים, את משלוחי המנות. את התכונה התזזיתית שלפני פסח. את נשים ההרות, את העגלות הכפולות. אפילו את ההסעות לחוף הנפרד, זאת למרות שאני בקושי מגיעה אליו.

אני מזדהה לחלוטין עם אנשי העיר הזאת בשעותיהם הקשות. באותם רגעים בהן התקשורת מנסה לתת להם צבע אחיד, אני מתקוממת. באותן תקופות הפכפכות אני מתקשה להבין את הצד השני של המטבע, למרות שבטוח שיש צד כזה.

אחר כך אני נרגעת.

כבר שנים אני כותבת בעיר הזאת. הפרט הזה התגלה במקרה, או שאין מקרים. הדבר התרחש כשראיינו אותי לרדיו קול חי, כך נחשף סודי. שכניי החלו לנסות לפענח אותי, אם כי, שוב, בחשש מה.

(צילום: פלאש 90)

תבינו, בעיר הזאת חיים אנשים. הם נלחמים על קיומם, כמו כולנו. אני יודעת בוודאות שהתורה יקרה לליבם, בוערת בעצמותיהם.

אני דומעת כשאני רואה אותם רוקדים בהתלהבות שאין שנייה לה, כשנערכת הכנסת ספר תורה.

יש בנינו דיאלוג, סמוי אומנם, דיאלוג לא ממוצה. תגידו, ואני לא אכזב, זה לא מדרכי.

כיום אני מבינה. נכון, אני בת למגזר אחר, מגזר מתהווה של חוזרים בתשובה. לעולם לא אהיה חלק מהם, ובכל זאת אני ממאנת לראות בהם רק פגמים. לא אוכל לשכוח את העובדה המוצקה, שהם אלה ששמרו למעני את הגחלת, את ארון הספרים של אבות אבותיי, זה שחזרתי אליו אחרי ששהייתי במדבר השוקק פרק זמן ארוך. ארוך מידיי. 

הכותבת היא שחקנית, סופרת ומשוררת.

ספרה, "לפני ואחרי בבני ברק סיטי", יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.