חשיבותה של דעת-תורה: דבר תורה לפרשת ויצא

בעת בריחתו של יעקב מלבן, גנבה רחל את התרפים אשר לאביה. לבן רודף אחר יעקב ומשיגו, ואז מאשימו "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלהָי?", אך יעקב מכחיש כל קשר לענין. הוא אינו מעלה על דעתו שרחל העלימה את אלילי אביה. יעקב מציע ללבן לערוך חיפוש, כשהוא מבטיח לו: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה...".

לבן נענה לאתגר, ומתחיל לתור אחר פסליו הגנובים. הוא עובר מאוהל לאוהל ועורך חיפוש מדוקדק. והנה, בהגיעו לאוהל רחל, הוא מוצא אותה יושבת על מושב כר-הגמל. רחל מתנצלת בפני אביה שאינה יכולה לקום כי אינה חשה בטוב, ולבן מחפש בכל מקום חוץ מאשר בכר-הגמל, שם נמצאים הפסלים.

חכמים בבראשית רבה (פרשה ע"ד) תלו את מותה של רחל על אם הדרך בקללתו זו של יעקב: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלהֶיךָ לא יִחְיֶה", שהיתה 'כשגגה היוצאה מלפני השליט'. שכן אילו ידע יעקב שרחל גנבה את התרפים, ודאי שלא היה מקללה.

מה שלא מובן, איך לא חשב יעקב על אפשרות כזו שאולי אחד מבני ביתו גנב את הפסלים?

והתשובה היא - אומר הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הובאו דבריו בספר "באמונתך") - שיעקב לא האמין שמישהו מבני ביתו יעשה צעד משמעותי כזה מבלי להיוועץ בו, ולכן ללא חשש הבטיח ללבן כי מי שגנב את הפסלים לא יחיה.

כוונתה של רחל כמובן טובה היתה, היא רצתה להפריש את אביה מעבודת הגלולים. דא עקא, שהיא לא נמלכה בדעת-תורה, היא לא שאלה את יעקב אם אכן כך ראוי לנהוג. לא תמיד מעשה שנראה כהגון וראוי, באמת נכון לעשותו. במקרה זה סביר להניח שאילו היתה שואלת את יעקב, היה מורה לה שתנקוט ב'שב ואל תעשה', היות ועלול לצאת מהדבר חילול ה'.

ואיזה חילול ה' נגרם באמת? לבן חשב שיעקב גנב את התרפים כדי למנוע ממנו לגלות באמצעות הכשפים להיכן הם נמלטו, והסיק מכך שבטחונם בה' ירד, ויש סיכוי לרדוף אחריהם ולהשיגם.

ואם הדברים אמורים לגבי רחל אמנו הקדושה והטהורה, הרי שביחס לאנשים פשוטים כמונו הדברים מחייבים על אחת כמה וכמה. חשיבות רבה יש בקבלת דעת תורה על צעדים משמעותיים בחיים הרוחניים. אל לו לאדם לפעול על דעת עצמו בלבד, שכן לפעמים אדם בטוח שהינו מקיים מצוה גדולה, בעוד שבעקיפין הוא גורם למיעוט בכבוד הקב"ה, והרי זו מצוה הבאה בעבירה. לא-כן כאשר נוהג אדם להתייעץ בכל ענייניו עם תלמיד חכם, הרואה כמה צעדים קדימה, הרי הוא מכוונו לדעת התורה האמיתית. ואם בעניינינו הגשמיים אנו מקפידים לשאול בעל מקצוע מוסמך, למה בעניינינו הרוחניים, כל אחד מחזיק עצמו לבעל מקצוע שאינו זקוק לייעוץ?!...

* * *

הראש"ל הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל יודע היה לענות לכל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. כשהיה פוגש אנשים הרחוקים מיהדות, היה מחפש נקודה שקשורה אל אותו אדם, דרך מישהו מהמשפחה שלו או מהעדה שלו, וכך היה מקשר אותו לדברים.

בהיותו רב ראשי, הוזמן פעם לביקור ממלכתי עם כל פמלייתו בנמל התעופה בן-גוריון. אל הסיור שנערך עבור הפמליה, הצטרף אחד ממנהלי שדה התעופה. כשהסתיים הסיור, מיהר אותו מנהל אל הרב וביקש לשאול שאלה שאינה נותנת לו מנוח. "בבקשה", האיר לו הרב פנים, "שאל שאלתך". פתח המנהל ושאל: "מדוע מחויב אדם שבא לשאול רב שאלה הלכתית, לנהוג על-פי מה שיורה לו? וכי לא מצאנו שהרבנים טועים?".

"נכון, כולם יכולים לטעות", הסכים הרב, "אבל כדאי להישמע לרב כי ידיעותיו רחבות יותר, והוא רואה ויודע דברים שאדם רגיל אינו שם לב אליהם!". פניו של המנהל העידו כי התשובה אינה מספקת אותו. "אני לא מבין!", המשיך המנהל להקשות, "לא נתפס אצלי למה לחייב?! שהרב יאמר מה שיאמר, והשואל יעשה מה שלבו חפץ...". הרב חייך לעומתו ואמר: "המתן, עוד תבין את דבריי".

הכתובת הבאה בסיור היתה מגדל הפיקוח. "הגובה של מגדל הפיקוח הוא כבניין בן חמש-עשרה קומות", פתח מדריך הסיור, "בראש מגדל הפיקוח יושבים פקחי-טיסה המשקיפים על מסלולי ההמראה והנחיתה", הצביע המדריך אל המסלולים שהיו פרוסים למרגלותיהם, "המשקיפים יכולים, מתוקף היותם במקום כה גבוה ושדה הראייה הרחב כל כך שעומד אל מול עיניהם, לראות את כל המטוסים שממריאים או נוחתים בשדה התעופה, ועל כן חייבים כל הטייסים להישמע להוראותיהם, בטרם ינחתו או ימריאו".

"אפשר לשאול שאלה?", פנה הרב אל המנהל שקודם לכן שאלו את השאלה. "בודאי" ענה המנהל, שָׂמֵחַ על התעניינותו של הרב הראשי.

"נניח" שאל הרב "שטייס רואה מסלול פנוי ומבקש לנחות בו, אך המשקיף היושב במקום גבוה זה מורה לו לנחות במסלול אחר. האם יוכל הטייס לנחות בכל זאת במסלול שלבו חפץ?".

"חס וחלילה", הזדעק המנהל, "הטייס חייב להישמע להוראות הפקח, שכן שדה הראייה של הפקח רחב יותר, והוא רואה ויודע דברים שהטייס אינו יכול לראות ממקום מושבו!".

"ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", הפטיר הרב בחיוך...