מזעזע: "אנחנו מעלים את המינון של המורפיום, עד שהחולה מפסיק לנשום"

החוק בישראל אוסר באופן גורף על המתות חסד, אבל למראה החולים שסובלים מייסורי תופת יש רופאים ואנשי צוות רפואי בבתי חולים שמחליטים לקחת את הסיכון. כעת הם חושפים איך הם מסייעים באופן אקטיבי למטופלים למות. ברוב המקרים בהסכמת המשפחה, ולעיתים רק בהסכמה חלקית. "בסופו של דבר אנחנו מאמינים שאנחנו עוזרים להם", הם אומרים.

הבוקר (רביעי) פורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות' כתבה קשה, בה מתארים מספר רופאים את האופן בו הם גורמים לחולה שסובל – להקדים את מותו.

חשוב לדעת כי כל פעולה המזרזת מוות של אדם נחשבת בהלכה לרצח, אשר הוא אחת משלוש העבירות החמורות. פוסקי ההלכה מסבירים כי אף רצח של אדם שמותו קרב, למרות שחייו מלאים סבל, היא עוון חמור מנשוא. על פי היהדות, אף קירוב הקץ של החיים בדקה אחת מהווה רצח.

גם על פי החוק בישראל, אסור לגרום ל'המתת חסד'. עם זאת, מספר רופאים החליטו לפעול באופן הנחשב פלילי על פי חוק, ודינו מאסר: "מתן תרופות שעשויות בסבירות גבוהה להביא למותו של החולה". 

מספר רופאים, שהתראיינו לכתבה בעילום שמם, הסבירו כי כאשר מדובר בחולה סובל שאין תרופה למחלתו, הם מתחילים להגדיל את מינון המורפיום שניתן לו, ואז מעלים עוד ועוד. משמעות המהלך ברורה לרופאים, ולרוב לא לבני המשפחה: החולה ישקע כעת בשינה עמוקה, ובזמן הקרוב ילקה בדום נשימה וילך לעולמו.

המורפיום, הגורם לשיכוך מהיר ומשמעותי של הכאב, ניתן לכאורה על מנת להקל על סבלו של החולה. עם זאת, אחת מתופעות הלוואי שלו היא העובדה שהוא גורם לדום נשימה.

"המטרה היא לחסוך את הסבל", אומר נ', רופא בכיר ממרכז הארץ, ל'ידיעות אחרונות'. "המטופל עומד לסיים את חייו והצוות הרפואי עוזר לו. 

הרופאים יודעים שהתרופות שמונעות את הכאב יכולות להפוך במהרה לכאלה שיחישו את מותו של המטופל, כאשר השאלה היא מהו המינון.  

נ', שעדיין משמש כרופא, מסביר איך עובד מה שמכונה "דריפ מורפיום". "בהדרגה מעלים את המינון, עד שהחולה מפסיק לנשום", הוא מספר. "יש כאן הרבה מאוד שטח אפור וזה מאוד מורכב. ב-95% מהמקרים זה נעשה בשיתוף עם המשפחה ותוך הסבר של המצב".

"כשזה קורה, כשהחולה סובל ואין תרופה למחלתו, אז אני בטוח שזה מה שצריך לעשות", מסביר נ'. "אתה יודע שאתה לא עוזר לחולה כשאתה מטפל בו אלא להפך. החולים הללו כבר בסוף הדרך. אני לא יכול לטפל בו ולא יכול לעזור לו. הנושא הזה מאוד רגיש, אין שום התייחסות לנהלי העבודה בפועל וזה משהו יומיומי.

מרואיינת נוספת בכתבה, ל', היא אחות במחלקה פנימית בבית חולים, ובמהלך הקריירה שלה סייעה, בין השאר, לחולים סופניים לסיים את חייהם. "תראה, זה לא חוקי. זה אולי על הגבול", היא אומרת. "זה יקצר את חייו, אבל אי אפשר לדעת בדיוק כמה זמן עוד היה ממשיך לחיות".

מ', אונקולוג לשעבר בבית חולים בצפון, מספר כיצד מתבצע התהליך: "אתה מטשטש את המטופל ומנתק אותו מהכאב. העניין הוא שיש מרווח מאוד צר בין מנה טיפולית למנה קטלנית. מספיק שמעלים ולו במעט את המינון, וזהו. אז מתחילים לתת את הטיפול ורואים שהוא לא עוזר. החולה פוקח עיניים ואתה מעלה את המינון עוד ועוד ועוד, עד שאחרי 15-20 דקות החולה באמת מחוסר הכרה. אחרי זה הוא פשוט מפסיק לנשום, וזהו".

לשאלת המראיין: "ואיפה המשפחה, כשמעלים את המינון של המורפיום באופן דרסטי?", משיב מ': "לא מעדכנים את המשפחה. אין חובה חוקית לעדכן בכל פעם שנותנים את המורפיום. יש חובה לבקש רשות מהמשפחה להתחיל בטיפול עצמו, וכולם מסכימים".

התחקיר המזעזע מצביע על כך, שחשוב לפקוח עיניים ולהתייחס בהסתייגות מסוימת להצעתם של רופאים להגביר את מינון המורפיום. ייתכן שעל פי הבנתם, כדאי לחולה להפסיק לסבול. עם זאת, אנו כיהודים מאמינים מבינים את ערך החיים, ואת חשיבותה של כל דקת נשימה של יהודי, גם אם הוא מבוגר וסובל. ייתכן שסבל זה מכפר על עוונותיו, והוא יגיע מזוכך וטהור לעולם שכולו טוב.