הטור המאויר לפרשת ויצא: אתה שם, עם הכריך והנקניק - אני אוהב אותך

כל השונא אחד מישראל בלבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך". וכן מצווה לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך".

אני יושב באוטובוס, נינוח ושליו, מסתכל על הנוף בדרכי למחוז חפצי. האוטובוס נעצר באחד מתחנותיו, ועליו עולה איש שמן, מאוד... עם המון שקיות מהסופר. אני מעיף מבט לאחורי האוטובוס, לסרוק את השטח. ברוך ה', יש הרבה מקום פנוי, אני אומר לעצמי בשמחה, וליתר ביטחון אני גם שם לידי את תיקי ולעוד יותר ביטחון, גם את המעיל שלי עליו. אני אפילו עושה את עצמי חצי ישן, ומנמנם בזויות לכיוון המקום שלידי, שחס שלום לא תהיה איזו אי הבנה בקשר לתוכניותי, ושיהיה ברור שאני לא מעוניין שמישהו יישב לידי. אך לשמנמן יש תוכניות אחרות. הוא התאהב דווקא במקום הפנוי שלידי!

"אפשר לשבת?" הוא שואל תוך כדי התנשפות, אחרי שנאבק לעבור בין ספסלי האוטובוס. אני בוהה בו כמה שניות, וחושב לעצמי: "מכל המקומות באוטובוס, דווקא כאן?!". אני ממשיך לבהות בו עוד קצת, מוסיף גם איזה מבט מאיים, ולקינוח מוציא איזו אנחה... שלפחות שידע שהוא לא רצוי פה כלל!

התחלנו לנסוע, ובואו נגיד שמצבי החדש היה די צפוף ומחניק. "למה הוא נדבק אלי?" אמרתי לעצמי, אבל חשבתי גם
"היה יכול להיות גרוע יותר"... ואז אכן, נהיה גרוע יותר... ידידי השמנמן הוציא מתיקו כריך. "רק שלא יהיה עם נקניק, רק שלא יהיה עם נקניק בכריך.... לא! זה נקניק! סלמי!".

קיבלתי הרעה בתנאים, במיוחד בסיבובים החדים. עכשיו אני מרגיש ממש כמו בצינוק – דחוק, חנוק ודביק... ניסיתי לדבר אל ה'. ריבונו של עולם, מה עלי לעשות ברגע זה? אני מרגיש רתיעה מהבחור שלידי, מבלי שאכיר אותו, ומבלי שעשה לי משהו... "עצת ה' היא תקום", או יותר נכון, שהוא יקום...

אבל אז חשבתי לעצמי, מה בעצם הוא עשה לי? בסך הכל רצה לשבת לידי. אולי עבר עליו יום קשה, בטח האוטו שלו התקלקל והוא נאלץ לקחת אוטובוס, והפסיד יום עבודה שלם בגלל זה. כרגע הוא בטח מאחר לילדים שלו, והם בוכים ומחכים לו בבית אחרי שכל היום לא ראו אותו. הם יושבים ליד השולחן עם צלחות יתומות, ומצפים שאביהם יכנס בדלת ויביא לחם וגבינה לארוחת ערב, כי נגמר להם בבית. אני מתחיל לדמוע. אני מרגיש שפתאום אני אוהב אותו. רוצה לחבק אותו (רק אחרי שיגמור את הכריך עם הסלמי שלו).

ואז נשמע צלצול, והאוטובוס עצר בתחנה. ידידי האהוב בעל השקיות קם, כנראה זו היתה התחנה שלו... היה קשה לי להיפרד ממנו. תפסתי בידו. "אם אתה צריך עזרה עם הילדים, אני ואשתי נוכל לעזור לכם". הבחור הסתכל עלי בפחד: "תעזוב לי את היד, יא חתיכת משוגע! איזה ילדים, אני בכלל לא נשוי!". הוא ירד מהאוטובוס בריצה, תוך שהוא מסנן "איזה משוגעים יש במדינה הזאת..."

הלכתי חזרה לכיוון מקומי, מנסה לעקל את הפרדה הקשה... וראיתי שאיזה סבאל'ה תפס לי את המקום... האצתי את הליכתי, נעמדתי מולו ואמרתי, בלי שום חשבון, "סבאל'ה, אני אוהב אותך!"

"וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים"

אתם יודעים איך אומרים "לפרגן" בעברית?

רגע, מה זאת אומרת? לפרגן זה לא בעברית?... לצערי לא!

המילה פרגון לקוחה מהמילה "פארגינען" באידיש! אין מילה כזאת בעברית! ואחר כך מתפלאים למה אנשים לא יודעים לפרגן...

כתוב בפרשת "ויצא", שיעקב הגיע לאיזור חרן, וראה את הבאר שנהגו להתאסף סביבה כל הרועים עם עדריהם. הרועים פתחו את האבן הגדולה שהיתה על פי הבאר, והשקו את צאנם. מה פשר הדבר, שרק כאשר התאספו כל הרועים ליד הבאר אז פתחו אותה? פירש הרש"ר הירש את המעשה בצורה נפלאה: "באר של ציבור, יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן – הרי זה קו אופייני לבני אדם – אין הבריות נותנים אמון זה בזה, ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב אחד יותר מהשני! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע לבאר". או אם אפשר להגיד במילים אחרות: הם לא ידעו לפרגן!

זה לא שאנחנו חושבים שלא מגיע לפרגן למישהו (למרות שאנחנו חושבים שאם אדם קיבל איזה ירושה אז כאילו הוא גנב לנו את הבכורה... תתעורר, חביבי, אתה אפילו לא בן דוד שלישי!), פשוט קשה להוציא זאת מפינו. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך). בתור התחלה אפשר להגיד איזו מילה או שתיים, משהו כללי כמו "שכוייח", לא ביקשתי משפטים שלמים. אחרי כמה חודשים של "שכוייחים" כאלה חמימים, אפשר לעבור למשפטים קצת יותר שלמים. מסופר על אחד האדמורי"ם שאמר לחסידיו: "בלק" זה ראשי תיבות: "ואהבת לרעך כמוך"... ענו חסידיו: "רבינו, זה לא מסתדר"... "נכון", השיב להם, "גם כשלא מסתדר צריך 'ואהבת לרעך כמוך'".