האם זו מצווה להלביש את הילדים בבוקר? רהב-מאיר על פרשת ויצא

מה בעצם נותן לנו כוחות? שלוש מילים משמעותיות מאוד מופיעות בפרשת השבוע, ונותנות תשובה לשאלה הזאת: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו". זה נשמע תיאור טכני של אדם שמתחיל ללכת, אבל הפרשנים מתעכבים על שלוש המילים האלה באופן מיוחד.

אחרי חלום יעקב, שכולל הבטחות נפלאות לגבי עתידו ועתיד האומה כולה, התורה מספרת שיעקב לא סתם הולך, אלא שהוא נושא את רגליו. רש"י מסביר: "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא יעקב רגליו ונעשה קל ללכת". כלומר, הרוח נושאת את הגוף. התחושה הטובה נותנת לו כוחות ללכת בקלות, ההבטחות והבשורות שקיבל מעניקות לו אנרגיה יוצאת דופן. במדרש תימני עתיק נכתב: "וישא יעקב רגליו: בזמן שהנפש נושאת הגוף וכוחותיו – סימן ברכה. ובזמן שהגוף וכוחותיו נושאים לנפש – אינו סימן ברכה". אפשר להוסיף עוד פרשנויות, אבל כל אחד מכיר את החוק הזה מחייו הפרטיים: באיזה קצב הילדים שלי הולכים להתקלח ולשים פיג'מה, ובאיזה קצב הם רצים (עם אותן רגליים) לעבר פרס או מתנה? גם אצל מבוגרים יש מה שגורם לנו "לשאת את רגלינו" עם מוטיבציה והתלהבות, ויש גם מה ש"מכבה" אותנו.

במקרה של יעקב, הנפש נותנת כוח לגוף. כעבור כמה פסוקים אנחנו נתקלים שוב במנגנון הזה, במפגש שלו עם רחל. הרועים הוותיקים לא מצליחים להסיר את האבן מעל פי הבאר, אבל יעקב - שיש לו מטרה ודרך - עושה זאת בקלות.
 

מה התכלית?

זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני מקווה שעוד מותר לומר את זה: לגברים אין רחם. נשים הן אלה שיולדות. הבוקר מופיע בפרשת השבוע פסוק קשה ומורכב, ממש בהקשר הזה. רחל, בשנות העקרות שלה, אומרת ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". רגע, האם העובדה שאין לה ילדים פירושה שהיא עצמה לא חיה, שאין משמעות לחייה?
הרב יצחק עראמה כתב לפי כ-600 (!) שנים בספרד, בספרו המפורסם "עקידת יצחק", עיקרון חשוב: רחל התייחסה רק לתפקיד אחד של האישה. הוא מסביר שיש לה תפקיד ייחודי של לידה, אבל יש לה עוד תכלית – "להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו האיש אשר לא יוליד, כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים". כלומר, גם האישה בוחרת בין טוב לרע, לומדת, עושה מעשים טובים (או רעים). רחל צריכה לזכור שגם התכלית הזו קיימת, ולכן - היא ודאי לא "מתה" ללא ילדים. רחל גם זוכה בהמשך להביא לעולם את יוסף ואת בנימין.
הדברים מוקדשים לפרופ' נחמה ליבוביץ', שאת הפירוש הזה של הרב עראמה מצאתי בספרה. אני מניחה שחשבה על עצמה כשהכניסה את הדברים לספר. נחמה זכתה לקיים בגדול את התפקיד ששמו "להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות", יותר מהרבה נשים רבות אחרות, אבל לצערה, לא זכתה כל ימיה לממש את התפקיד הנוסף – להביא ילדים לעולם.
 

אלוקים בסנדביצ'ים לילדים

האם זו מצווה להלביש את הילדים בבוקר? האם זה משהו קדוש, להוריד את הזבל? בפרשת ויצא, אחרי החלום המפורסם על הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, יעקב מתעורר ואומר כך: "אכן, יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי". עד עכשיו יעקב היה איש תם, יושב אוהלים. עכשיו הוא יוצא אל שלל משימות – הוא יחפש שידוך, יעבוד קשה אצל לבן, יהפוך לאבא ויצטרך להתמודד עם אתגרים רבים. באמצע המעבר הזה מהרוחניות אל הגשמיות, יעקב מגלה לנו סוד: גם פה יש אלוקים. גם המשימות הארציות נוגעות בשמיים. פרשנים רבים מדגישים שיש קדושה וחשיבות רבה בעשייה היומיומית, המשפחתית, הלא-זוהרת. אפשר להתייחס למשימות החיים האפורות בזלזול, אבל אפשר להרגיש חשיבות וטעם, ואפילו תחושה של מצווה, גם בשטיפת כלים, בהכנת שיעורי בית עם הילד או בהמתנה ממושכת למוקד שירות לקוחות (טוב, זה באמת קשה).

(צילום: shutterstock)

האדם לא מוצא את הקדושה רק איפה שתכנן מראש. להיפך. לפעמים בעבודה, בסלון או במערכת יחסים שנראית שגרתית – יש המון קסם ועומק, ואנחנו פשוט לא שמים לב לסיטואציה. יעקב מזכיר לנו שאנחנו עלולים לפספס אנשים ודברים נפלאים סביבנו, ואפילו את אלוקים: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי".
 

לא להתרגל

ישראלית שעברה לגור בארה"ב סיפרה לי פעם על הרגע שבו הפסיקה לחיות את "שעון ישראל" במקביל, וכבר התרגלה לשעון אמריקה. זה היה הרגע שבו הבינה שכנראה תישאר שם, ולא תחזור לארץ. חברה עדינה סיפרה לי איך פעם מילים מסוימות מאוד הפריעו לה, כשהחבר'ה במקום העבודה שלה השתמשו בהן, והנה, בלי לשים לב איך, היום היא כבר די התרגלה.
מהו הרגע שבו יעקב מבין, אחרי הרבה שנים בארץ זרה, שעליו לשוב לישראל? מהי הנקודה שבה הוא שם לב שהוא עלול להיות מושפע לרעה?
הנה פירוש ששלח לי אריק קרמר, ששמע את הרעיון הזה מהרב אברהם קוטלר. לדבריו, הכל מתחיל בפסוק "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". מה קרה לפנים של לבן? שום דבר, הפנים לא השתנו, אבל יעקב הרגיש שהוא עצמו משתנה. כל השנים הוא הביט על הפנים האלה כעל פני רשע, שמר ממנו מרחק, לא הייתה קיימת אפשרות של התבוללות והשפעה. אבל המגע היומיומי עשה את שלו, ויעקב החל להתרגל. פתאום הוא התבונן על לבן, ושם לב שהוא כבר לא נרתע ממנו כמו אתמול ושלשום. "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם", כלומר, הוא כבר מתחיל להתרגל לרמאי והשקרן הזה. זה לא מפריע לו. והעובדה הזו - שזה לא מפריע לו - היא זו שמפריעה לו. יעקב אבינו מלמד אותנו לנסות ולשים אצבע בזמן על הנקודות האלה בחיינו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.