מכתב למורה לשעבר: הרגע בכיתה ד’, שאותו לא אשכח

למורה היקרה משכבר הימים,

עבר זמן רב מאז הייתי תלמיד בכיתתך. אולי כבר אינך זוכרת אותי - עברו מאז מאות, אולי כבר אלפי תלמידים, תחת פיקודך בתואר מחנכת כיתה. אבל אני רציתי לשתף אותך בזיכרון שמלווה אותי עד היום, זיכרון מהימים בהם ישבתי על ספסל הלמודים בכיתה ד'.

הצלצול שבבית הספר הרעים בקולו, והכריז על סיומו של שיעור טבע והתחלתו של שיעור חדש בעברית. הסתובבתי אל הילקוט שהיה מונח על הכיסא שלי כדי להוציא את החוברת המתאימה, אך לדאבוני הרב גיליתי שהיא איננה. עברתי שוב ושוב על כל התאים בתיקי, הזזתי את כל המחברות והספרים – אך לשווא. התכווצתי בכיסאי בפחד, חושש מן הבאות, והתפללתי אל ה' בליבי - "רק שהמורה לא תשים לב ששכחתי את החוברת. רק שהיא לא תשים לב..."

כן, בתור תלמיד הייתה לי הבעיה הייחודית שלי. הייתי תלמיד טוב, עדין נפש ומשתתף, אך כשהיה מדובר בנושא של מערכת שעות נדבקה לי תווית לא מחמיאה. פשוט, בכל פעם הייתי שוכח משהו. פשוט לא ידעתי לעשות מערכת שעות בצורה נכונה. הייתי מודע לבעיה הזו, וניסיתי להילחם בה ככל יכולתי, ברעיונות ושיטות שונות. אך משום מה, ובאמת שאיני מבין את זה עד היום, תמיד הייתה איזו מחברת מתנדפת לה בדרך לבית הספר, או שהכלב הדמיוני שלי היה אוכל לי את הספר. וכשזה היה קורה, המחנכת של אותן שנים הייתה משתמשת בשיטתיות בצעקות ובעונשים קשים כאלו ואחרים. היא מעולם לא ניסתה לעזור לי לפתור את הבעיה. בכל התקופה בה הייתה המחנכת שלי, היא לא ניסתה להשתמש בשיטה רכה יותר, המתאימה לעדינות הנפש שיש לי, ושהייתה בי כילד. תאמיני לי, מורתי, שזה לא היה בכוונה, שבכל פעם הייתי מעדיף להביא את המחברת החסרה ולהשתתף כמו שצריך בשיעור, מאשר לקבל את כל העונשים.                                                                            

בסופן של שנתיים, שמחתי על כך שדרכינו נפרדו. עליתי לכיתה ה', ויחד איתי גם הבעיה. את היית המחנכת שלי לאותה שנה. אני זוכר את זה כמו אתמול: זה היה בשיעור תנ"ך. גיליתי ששכחתי את החומש, ופניתי אליך כשאני מרכין את פני בבושה: "המורה, בטעות שכחתי את הספר". הבטת  בי במבט רך וסלחני, והשבת: "לא נורא, לא קרה כלום". הרמתי את ראשי מופתע. היכן העונש שכה הייתי רגיל לקבל? אך ההפתעה האמתית הייתה, שלאחר אותו מקרה התופעה נעלמה כלא הייתה. גם אם היו פעמים שהיא נזכרה לצוץ – את פשוט היית עוברת על כך לסדר היום. נכון, היו תלמידים שהענשת על כך, או נזפת. אך ידעת, שאצלי אין צורך בכך. הייתי תלמיד טוב, ועצם הבושה על שלא הבאתי את החומר הייתה עונש בפני עצמו בשבילי. הייתי תלמיד שזקוק לנזיפה קלה בלבד, או מבט מאוכזב בעיניים, כדי להבין שאני לא בסדר, ולפעמים אפילו להגיע למצב של בכי.                                                                                       

על כך רציתי, בשורות אלו, לומר לך תודה. תודה שהשכלת להשתמש במשפט שהחכם באדם לימד אותנו - "חנוך לנער על פי דרכו". אני לא טוען שזה בסדר שתלמיד לא מכין מערכת שעות כמו שצריך, וודאי שאני יודע, שברגע שלתלמיד חסרה חוברת או ספר, אין לו כל כך מה לעשות בכיתה. אני מסכים בהחלט שיש מקרים שבהם באמת יש צורך בכך שמורה יעניש או ירים את קולו בשביל החינוך של הילד. אבל בהחלט אי אפשר להשתמש בשיטתיות באותה צורה עם כל התלמידים... יש תלמיד שעד שלא יענישו אותו, הוא לא יתאפס על עצמו להשתנות, ויש תלמיד שמספיק לו המבט הנוזף של המורה כדי להבין שהוא לא בסדר ולשפר את מעשיו. זה שנאמר: "על פי דרכו". זו החוכמה שהייתה לך.

המחנכת של כיתה ד' הותירה בי רק רגשות סלידה בכל פעם שאני נזכר בה. את, לעומת זאת, הותרת בי את הטעם הטוב מהשנים בהן למדתי בכיתתך.

הותרת בי את האהבה שיש לי למחנכת הכי טובה שהייתה לי במשך ימי לימודי.                      

הותרת בי את התודה שאני רוכש לך כל ימי חיי.

ממני בהערכה רבה, תלמיד כיתה ה' לשעבר.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.