כל מה שרציתם לדעת על נשים בתפקידי לוחמה – והצבא פחד לספר לכם

לכל כלי תקשורת בארץ, כך נראה, יש כתב שזוכה למלא את תפקידו בהאזנה לשיעורי תורה. לא שאמצעי התקשורת הישראלים חשודים באהבת תורה יתרה, אבל אהבת כותרות גורמת להם לשגר כתבים לשמוע שיעורים עם פוטנציאל להפקת אייטם מוצלח. במילים אחרות, שיעורי תורה שמהם יהיה ניתן לעוות רעיון, לצטט משהו שלא בהקשר, וליצור סערה זוטא ששוב תעורר תחושה לפיה חופש הדיבור של הרבנים הוא מהסכנות הגדולות ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

המוצג האחרון בז'אנר הזה התפרסם אתמול בווינט: "הרב הראשי: נשים בצבא – רק כדי לבשל ולכבס" הכריזה הכותרת. וממתי הרב הראשי קורא לגייס לצבא נשים בכלל, ולו בתור עובדות מטבח ומכבסה? קריאה קפדנית של הידיעה מגלה שהרב יצחק יוסף (שירש כנראה מאביו את הזכות לפיקוח תקשורתי מהודק על כל שיעור תורה משודר שלו) כלל לא מדבר על הצבא של ימינו. בשיעורו הוא הדגיש שוב את האיסור ההלכתי של שירות נשים בצבא, והסביר כי מאמר חז"ל על כך שאף כלה יוצאת מחופתה לצורך מלחמת מצווה מדבר על מצב בו הצבא מתנהל כהלכה והיציאה לקרב היא מצווה. בעת כזו, שכל הגברים יוצאים למלחמה, הנשים תורמות את חלקן למאמץ בכך שהן מכינות אוכל ובגדים לחיילים היוצאים לחזית. ההסבר הזה, אגב, איננו פרי המצאה, אלא פירוש ידוע ומקובל. אבל אל תבלבלו את העיתונאים עם עובדות.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

הניסיון הזה ליצור שוב מהומה-על-לא-מאומה סביב דברים של רב הוא חלק מהפרק הנוסף של פולמוס שירות הנשים בצה"ל, פולמוס שחוזר ועולה על הפרק כל כמה חודשים. מהצד האחד עומדת העובדה הברורה שרבים מהחיילים הקרביים בצה"ל – דתיים, והכנסת נשים ליותר ויותר תפקידים היא למורת רוחם, ולמורת רוח רבניהם. מהצד השני עומדים מפקדים בכירים שאמנם מודעים לכך שהם צריכים את החיילים הדתיים, אבל מוראו של הלובי הנשי עליהם. במדינה שעוברת לדום בגלל שני חיילים שסירבו לשמוע שירת זמרת בטקס צבאי, אף קצין בכיר לא מעז להסתכן בהקצפת לוחמי ולוחמות הנאורות, שלא ינוחו ולא ישקטו עד שיראו נשים מאיישות כל תפקיד בצבא. וכך צה"ל מודיע בגאווה על שילוב נשים בשריון, רבני הציונות הדתית מצדם מגיבים בזעם וזעזוע (מי חשב שצריך להוסיף לספרים על הלכות ייחוד פרק שנוגע לדיני ייחוד בתוך טנק?) והנה אנחנו בסיבוב החדש והעליז של הקרוסלה הבלתי נגמרת הזו. בשלב הבא, כצפוי, הרב הראשי מתייחס לנושא שעל הפרק באור ההלכתי, וכמו כל רב אחר שההלכה נר לרגליו, הוא מוקע בתקשורת בנחרצות. תדע כל אם עברייה שלחיל השריון יש סיסמה חדשה: האישה שבטנק תנצח.

המצדדים בפתיחת כל מקצועות הצבא בפני נשים מביאים כהוכחה לצדקתן את התנהלותן של צבאות מערביים רבים, כולל צבא ארצות הברית, שמאפשרים זה מכבר לנשים לשרת בכל תפקיד. הבעיה בטיעון הזה היא שהמערב כולו חי תחת הפחד משד הפוליטיקלי-קורקט. גם לקצינים האמריקאים יש טענות כבדות משקל – מקצועיות גרידא – נגד שילוב נשים בכל תפקיד. גם הם, כמו עמיתיהם הישראלים, נאלצים לשתוק וללכת עם הזרם, פן ימצאו את הקריירה שלהם עולה בלהבות באוטו-דה-פה של פמיניזם. לפני שנה בדיוק, כשהחליט הצבא האמריקאי – בלחץ פוליטי עז – לפתוח את כל משרות הלחימה לנשים, אפילו חברי קונגרס שמרנים חששו להביע התנגדות. אחד הקולות הבודדים שנשמעו אז נגד ההצעה היה קולה של הפובליציסטית השמרנית קת'לין פארקר, שכתבה בוושינגטון פוסט שלא רק שהמדע מוכיח כי נשים באמת מסוגלות פחות לתפקידי קרב מסיבות ביולוגיות (תכולת החמצן בדמן נמוכה יותר, מסת השריר שלהן נמוכה יותר, הרפלקסים שלהם איטיים יותר, וכן הלאה), אלא ששירות נשים בצבא מסכן את חייהם של החיילים הגברים, ומוריד את יעילותם. פארקר חשפה בטור שלה כי הצבא האמריקאי ערך מחקר מיוחד כדי לבדוק מה קורה כאשר כמה חיילים מאותו צוות, חלקם גברים וחלקם נשים, נופלים ביחד בשבי. המסקנה המצערת הייתה שנוכחותם של הנשים היא כל מה שהאויב צריך כדי לגרום לחיילים הגברים לשתף פעולה: חיילים גברים מסוגלים לשתוק כשמענים לידם חבר ליחידה, אבל לא כשמענים לידם אישה. וזה קורה אפילו אם החיילים כלל לא מכירים את החיילת המדוברת! פארקר כתבה כי הוצפה במכתבים מחיילים וותיקים שטענו בעצם אותו הדבר: שירות עם נשים פוגע ביעילותם של החיילים הגברים שיוצאים מגדרם כדי לסייע ולהגן על הנשים המשרתות איתן. איזו מין עוצמה צבאית יכולה להיבנות מיחידות צבאיות שהעדיפות העליונה שלהן היא להגן במיוחד על חלק מחברי היחידה?

ואי אפשר גם להתעלם המחירים שמשלמות הנשים עצמן. אל"מ (מיל') רם שגיא פרסם לפני שנתיים מחקר אותו ערך במשך שנים על ההשלכות הגופניות של שירות נשים בצבא. במשך 13 שנים צוות מטעמו ראיין עשרות נשים ששירתו בתפקידי לוחמה שונים בצה"ל. המסקנות היו קשות: לוחמות רבות יצאו מהצבא עם נזקים בלתי הפיכים כמו פריצות דיסק ופציעות ברכיים, וחלק לא מבוטל אף סבלו מפגיעה בפוריות בגלל דלקות שנגרמו מתנאי היגיינה לקויים בשטח. שגיא פרסם את המחקר שלו, ונקלע מיד לאש צולבת: מצד ארגוני הנשים הוא הואשם בשוביניזם ומגמתיות, בעוד צה"ל 'דוחה בזעם' את ממצאיו וטוען שהנתונים על הנזקים הגופניים הנגרמים לחיילות 'לא מוכרים לו'. אבל אין ספק שהנתונים מוכרים ועוד איך לחיילות עצמן. בכל כתבה ברשת שפרסמה את ממצאיו של שגיא אפשר למצוא תגובות של חיילות בעבר ובהווה שמתארות את הפציעות הקשות והמחלות שנגרמו להם בגלל תנאי שירות קשים מידי עבורן.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

המציאות המצערת היא שתרבות התקינות הפוליטית לא מתירה דיון מקצועי כן בנתונים הללו. לפיכך, המתנגדים היחידים כמעט שעוד מעזים להשמיע את קולם בענייני שירות נשים בצה"ל הם רבנים ואנשי חינוך דתיים שמוטרדים מהפן ההלכתי של שירות מעורב. אבל בעוד שחשוב למחות על ניסיונות ההשתקה האלימים המופעלים כלפיהם בשם 'חשש מהדתה של הצבא', חשוב גם לזכור שלא מדובר כאן במחלוקת רגילה על רקע דתי. הצד שמתיימר להיות 'בעד נשים' איננו באמת בעד נשים, שכן הוא מתעלם מהאמת על השפעת השירות עליהן. הצד שמתיימר לייצג את קולו המקצועי של הצבא – מתעלם גם הוא מהאמת המקצועית על שירות נשים. אולי ככה זה שכצבא הופך להיות ממנגנון הגנה ל'צבא העם': שאלות זוטרות כמו יעילות מבצעית נדחות הצידה לטובת ניסויים במדעי החברה.

מעניין שאותם קולות שמנהלים קמפיין למען שירות נשים בכל תפקיד צבאי לא יוצאים למלחמה נגד ארגוני הספורט, למשל: שהרי בכל ענפי הספורט מפרידים בין גברים לנשים. ההפרדה הזו ללא ספק פוגעת בספורטאיות, שברוב ענפי הספורט נהנות מהרבה פחות תהילה וכסף מעמיתיהם הגברים. אז איך זה שהתקינות הפוליטית שהשתלטה על צבאות המערב לא כבשה גם מעוזים הספורטיביים כמו פיפ"א או ה-NBA? התשובה, כמובן, היא שספורט הוא תעשייה בידורית בסופו של דבר. מטרתו היא לספק את הצופים שמשלמים כדי לראות את הביצועים הפיזיים הטובים ביותר, לא את יישום האג'נדה הפרוגרסיבית ביותר. הכסף מדבר - וכך, לשם שינוי, הליברליזם הקיצוני שותק. כשמדובר בצבא, לרוע המזל, לאזרחים אין אפשרות להצביע עם הארנק, וכך צבאות הם טרף קל בידי שוחרי השוויון-בכל-מחיר. באולימפיאדה, אולי, אישה לא יכולה לרוץ מאה מטרים לצדם של גברים. אבל לרוץ עם גברים כמה קילומטרים בשדה הקרב? מה השאלה בכלל.