זכויות אדם זה חשוב. אבל מה עם החובות? רהב-מאיר לפרשת וישלח

השבוע צוין יום זכויות האדם. טקסים, אירועים ואפילו פייסבוק מבקשת מאיתנו לזכור את היום. כשאנחנו מציינים 68 שנים לאותו יום ב-1948 שבו האו"ם אימץ את מגילת זכויות האדם, וכשאנחנו מסתכלים על העולם סביב – עולה המסקנה שאולי כדאי לאמץ במקביל גם את "יום חובות האדם".

ד"ר יוסי לונדין כותב שהדיבור על זכויות ולא על חובות לוקח אותנו אל אזור הנוחות של "מגיע לי", ולא אל האזור המאתגר של "אני חייב". המורשת היהודית לא מדברת בשפה של זכויות אלא של חובות: אנחנו לא מצווים על "הזכות של האחר לחיות" אלא על החובה "לא תרצח". לא על הזכות של הורינו לקבל כבוד אלא על "כבד את אביך ואת אמך". גם בפרשות שלנו בספר בראשית, לא נקרא על זכותם של אליעזר והגמלים לקבל מים, או על זכותם של עוברי האורח ליהנות מהכנסת אורחים – אלא על תחושת החובה והמצווה שחשו רבקה ואברהם לעזור לאנשים זרים באמצע הדרך. הפרשה החדשה שמתחילים לקרוא הבוקר ("וישלח") לא מספרת על זכותם של רחל, לאה והילדים לקבל הגנה מיעקב, אלא על חובתו לשמור ולהגן עליהם מול עשיו הרשע. נראה לי שהעיקרון מובן. החובה מכריחה אותנו לעמול, להתגבר על היצרים והעצלנות, להסתכל על הצרכים של החבר ושל הכלל.

באותה רוח, ויקטור פרנקל, ההוגה ניצול השואה המפורסם, הציע לאמריקה לא להציב כסמל רק את "פסל החירות". חירות זה חשוב, אבל זה לא מספיק. הוא כתב שצריך לבנות גם את "פסל האחריות".

קצת זה גם טוב
החיים הם מלחמה מתמדת. ובמאבק הזה – הפרשה מלמדת אותנו עיקרון חשוב. פרשנים רבים עוסקים במפגש הטעון בין יעקב לבין עשיו, בין האיש התמים והצדיק לבין מי שמזוהה עם ערמומיות ורשע. כשיעקב שמע שעשיו צועד לקראתו עם צבא גדול, הוא חילק את משפחתו, אנשיו ורכושו לשני מחנות. למה? "וַיֹּאמֶר: אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהו, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". 

רבי נחמן מברסלב מסביר שיעקב קובע כאן כלל לדורות: במלחמה לא תמיד מנצחים. בקרב מול הרוע, לא תמיד מצליחים להביס אותו לחלוטין. אחת העצות היא להבין שקצת זה גם טוב. שגם הישג חלקי הוא הישג. יעקב לא התייאש ולא ויתר על הכול, אלא השתדל לחלק, לפזר סיכונים, לנסות ולהציל לפחות חלק. 

רבי נחמן כותב בהקשר הזה על אדם שרוצה ללמוד ולהתפלל כל הזמן באופן מושלם, אבל לא מצליח. מה העצה? לא להפסיק, אלא לקבל על עצמו לנסות להצליח חלקית, להתאמץ לחטוף משהו קטן, ללמוד טיפה, להתפלל קצת. עדיף להגיע באיחור לשיעור ולהגיע רק מדי פעם, מאשר לא לבוא אף פעם ולחכות למצב של שלמות. המצוין, כידוע, הוא האויב של הטוב מאוד. רבי נחמן חוזר שוב ושוב על המילה "לחטוף", ונדמה לי שבדור הטכנולוגי והמהיר שלנו היא מתאימה במיוחד. גם אם אין לך את כל הזמן שבעולם להתחיל מההתחלה וללמוד ביסודיות, תחטוף קצת.

לא לדכא אלא לרומם
אז השבוע פרצה סערה חדשה: ב"בצלאל" נתלתה כרזה של נתניהו עם חבל תלייה. שמעתי ברדיו דיון סביב השאלה האם זו הסתה, אבל בעיניי זו קודם כל החמצה. החמצה של האומן ה"חתרני" וה"מרדן" שאחראי לכרזה. החמצה של השאלה מהי בכלל אומנות, ואומנות יהודית-ישראלית בפרט. כשהוקם בית הספר ל"אומנות עברית ולמלאכת מחשבת", לפני יותר ממאה שנה, הוחלט לקרוא לו "בצלאל" על שם המתכנן והמעצב של המשכן. הרב קוק כתב אז לד"ר בוריס שץ, מייסד המקום, אגרת מרתקת, שבה איחל לו שהמקום "יפתח את רגש היופי והטוהר, ירומם נפשות רבות ומדוכאות, לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה על הדרת החיים". זו הגדרה לא שגרתית של תפקיד האומנות: לא רק לבקר ולדכא, אלא לרומם. מי שקורא את פרשת השבוע ("וישלח") על דרכו של יעקב אבינו מול דרכו של עשיו, רואה כבר שם את הרוח האחרת של יעקב, את האלטרנטיבה לתרבות השלטת.

בשנת 1929, שלטונות המנדט ביקשו מבוריס שץ לחוות את דעתו על חשיבות הכותל המערבי בפני ועדת חקירה. זה מה שמייסד בצלאל אמר להם: הוא המשיל את בית המקדש לאביו ואת הכותל לבגדיו. כשאביו היה בחיים, בוריס לא ייחס חשיבות לבגדיו. אחרי שנפטר, הוא החל לשמור במסירות כל חפץ שהיה שייך לאביו מתוך געגועים אליו, ויותר מכל, את בגדיו. זה היה המשל. הנמשל הוא היחס של העם היהודי לכותל, כשריד של בית המקדש. בהיעדר מקדש, הסביר מייסד בצלאל לבריטים, היהודים מלאי הגעגועים קשורים בכל נימי נפשם לכותל.

מייסד בצלאל לא זכה לראות את הבריטים מסתלקים מכאן, וגם לא את שחרור הכותל. מצד שני, הוא גם לא ראה את ה"אומנות" שנתלתה אתמול במוסד שהקים.

איך נראה רשע?
איך אתם מדמיינים את עשיו? בריון כוחני, רשע וטיפש עם רובה? תחשבו שוב. לדמיין את הרוע בצורה כזאת זה פשטני מדיי.
הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת "חברון", הסביר שעשיו היה נראה כמו מנהיג רוחני. היו לו אפילו תלמידים, מעריצים, שהלכו אחרי שיטתו: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". כלומר, ארבע מאות איש הלכו אחריו כקואוצ'ר, כמנטור. הוא לא היה סתם רשע פשוט, אלא אישיות מורכבת. 
הרב סרנא ממשיך ומסביר כך: לפי חז"ל, הראש של עשיו קבור במערת המכפלה. הגוף שלו לא נכנס לשם, אבל ראשו נמצא שם, עם האבות והאימהות של האומה. הראש של עשיו מבטא את גדולתו וחוכמתו. הבעיה היא עם הגוף – הייתה סתירה בין ראשו לבין מעשיו הרעים. בין הרעיונות לבין היישום.
אנחנו מכירים לצערנו מרצים ופילוסופים שמייסדים שיטות וצוברים מעריצים, אבל בפועל, בחיי היום יום, לא מיישמים את העקרונות הנעלים שהם יודעים לדבר עליהם. להיפך, הראש שלהם מנותק לגמרי מהגוף, והמעשים שלהם מבישים. לצערנו פרשות כאלה מתפוצצות לא מעט לאחרונה.
ההתמודדות בין יעקב לבין עשיו בפרשה מזכירה לנו שלא תמיד צריך להתמודד מול אחד שנראה כמו הרשע הקלאסי. לפעמים מדובר בהוגה דעות מוערך בחליפה.

אחריות על רכוש
ראש אכ"א האלוף חגי טופולנסקי התפטר אתמול בגלל שמחשב שבו מידע מסווג נגנב מביתו. בעידן שבו רבים מתחמקים, לא מודים ומחפשים תירוצים – הוא הודיע לרמטכ"ל שהוא לוקח אחריות ומבקש לסיים את תפקידו. לי אישית זה נראה קצת מוגזם (הרמטכ"ל עוד יכול לקרוא לו לחזור?), אבל יש בסיס ליחס מחמיר כל כך כלפי רכוש פרטי כבר בפרשת השבוע, פרשת "וישלח".

אלוף חגי טופולנסקי (צילום: דובר צה''ל)

אחרי שכל משפחתו של יעקב עוברת את נהר הירדן, הוא חוזר אחורה. למה? חז"ל אומרים לנו שהוא שכח "פכים קטנים", כלים וחפצים קטנים. הפרשנים לאורך הדורות מתעכבים על הנקודה הזאת: החיים לא מורכבים רק מהדברים הגדולים, מהעקרונות הנשגבים, אלא מהדברים הקטנים. הכניסה לארץ ישראל מתעכבת בגלל שכמה דברים נשכחו מאחור. 

הרב שלמה וולבה אמר לתלמידיו שיעקב מלמד אותנו מה צריכה להיות הגישה כלפי רכושנו: אסור לאדם לזלזל בממון שלו, וגם לא בצעיף או בכפפות או בעט שלו (דברים "קטנים" שאנחנו נוטים לשכוח ולאבד. אני בטוחה שחלק מהעטים שנמצאים בביתנו אינם שלנו, ו"נלקחו" תוך כדי תנועה ועבודה מכל מיני מקומות, בטעות).

"אם אדם מקבל חפץ ממישהו הוא אחראי עליו", אמר הרב וולבה באחד משיעוריו. "זה פיקדון שהוא מחויב לשמור עליו. יעקב לא הפקיר אפילו חפצים קטנים. ולמעלה מכך – רכוש הוא לא דבר מקרי אלא חפץ של קדושה. רכוש הוא חלק מהרוחניות שלך. אדם שלא שומר על מה שההשגחה גלגלה ונתנה לו, מעיד על חסרון שלו באמונה. עד כדי כך".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.