הטור המאויר לפרשת וישלח: לא תמיד צריך לעשות חסד

"כמה שאני אוהב לעשות חסדים!"

חזרתי מבית הכנסת בשעת לילה מאוחרת. בדרך הביתה הבחנתי שהשכנים שכחו לכבות את האורות באוטו. מיד אמרתי לעצמי: "ברוך ה', זה הזמן לעשות קידוש ה'. גם ככה לא אוהבים אותי במיוחד, ובטח שלא אוהבים דוסים, אולי זה הזמן לשפר את היחסים?!".

התחלתי לדמיין איך אני מודיע להם, והם כל כך מודים לי ומספרים לכל השכנים איזה צדיק אני... המחשבות שלי הפליגו אפילו רחוק יותר: לאחר מכן אזמין אותם לשַבָּת, והם יחזרו בתשובה...

כך הגעתי לשער ביתם. כשראיתי את השלט "זהירות, כלב בחצר", אמרתי לעצמי: "אין סיכוי שאני נכנס! מה אני עושה עכשיו? בגלל הכלב הזה הם לא יחזרו בתשובה?! קידוש ה', קידוש ה' – אבל ממש לא בא לחטוף ביס. רגע, אולי זה יצר הרע? בוא ניכנס וזהו". פתחתי את השער, הלכתי שני צעדים, עד ששמעתי חרחור של כלב... ברחתי החוצה. "מה אני עושה, ריבונו של עולם? מה בסך הכל רציתי לעשות? קצת נחת רוח!"

ואז עלה לי רעיון: אנענע את האוטו שלהם, כך תפעל האזעקה, ובעזרת ה' הם ייצאו החוצה לכבות אותה, ואז אודיע להם שהם שכחו את האורות. אכן, תוכנית מושלמת!!!

התוכנית שלי יצאה לדרך. נשענתי על האוטו והתחלתי לדחוף. האזעקה התחילה לצפצף, ממש "פעמוני הגאולה". התחלתי לרקוד ולשמוח: "אני הולך לעשות קידוש ה'!"

לא עברו שתי דקות והשכן יצא במהירות מהבית: "היי! מה אתה עושה?!" צעק לעברי, "אל תיגע באוטו! גנב!!!".

 "אני גנב?!", נבהלתי, "בסך הכל רציתי להגיד לך ששכחת את האורות של החנייה".

 "אתם הדתיים... אני לא מאמין לכם... אני הייתי פעם שוטר, אמר והוציא אזיקים, תוך כדי שהוא תופס אותי בחוזקה ומצמיד אותי לאוטו.

 "מה אתה עושה?!", נחרדתי.

"סוף סוף תפסנו אותך! היה פה בשכונה גל של גניבות רכב, וזהו, הצלחנו לתפוס אותך!".

"גנב? אני??? אדון, אתה מתבלבל... עברתי פה בחזרה מבית הכנסת, ראיתי ששכחת את האורות... זאת הייתה הדרך היחידה שמצאתי להוציא אותך מהבית כדי שתכבה את האורות".

לאט לאט התקבצו מסביבנו כל השכנים, אשר הצטרפו מיד לשכן ולהאשמות שלו נגדי. ואני שוכב לי על הכביש עם אזיקים וחושב  לעצמי: "זה ממש לא מה שדמיינתי...".

לקחו אותי לתחנת המשטרה. אחרי תשאול קצר על ידי השוטרים, הם הבינו ש'דוס' מסכן כמוני לא מסוגל לגנוב אפילו סוכריה מהמכולת, אז שיחררו אותי הביתה.

לילה אחרי, שוב חזרתי מאוחר מבית הכנסת וראיתי "פעילות חשודה" בתוך האוטו של השכן. החשוד לא הבחין בי כשהתקרבתי.

"אפשר לעזור לך?" שאלתי, תוך כדי שאני חוסם לו את דרך המילוט.

"מההה??? בסך הכל רציתי לראות איזה מערכת סטריאו יש לו..." גמגם במבטא ערבי כבד.

"מערכת סטריאו, אה?" ישר קלטתי שהוא גנב בן גנב. משכתי אותו החוצה בחוזקה וזרקתי אותו לכביש. ה"מסכן" פתח את הראש והתחיל לבכות מכאבים. האזעקה של השכן החלה לפעול. "הפעם זאת באמת אפשרות לעשות חסד ולתקן את המעוות" חשבתי לעצמי.

תפסתי את הערבי וצרחתי: "גנב! גנב!", כל השכנים יצאו מביתם בבהלה. "תפסתי את הגנב!" צעקתי, הם הסתכלו עליו לרגע... ואז התחילו לצעוק עלי: "אתה לא מתבייש?! יורד לו דם! צריך לקחת אותו מהר לבית חולים!"

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים"

אנחנו ממש מכורים לגמילות חסדים. צריך גם ללמוד איך לדעת להגיד לא! לא ידעתי שאי פעם יהיה קשה להגיד לא. עולם שלם הוא עולם גמילות החסדים – מה שנקרא גמ"ח. אם תלכו לכל ריכוז חרדי, למשל בני ברק, תוכלו למצוא שפע של גמח"ים: גמ"ח מוצצים, גמ"ח נייר טואלט אפילו גמ"ח ארבעס (גרגרי חומוס)! בני ברק היא ממש "גמ"חלנד". 

אנחנו כל כך אוהבים לעשות חסד עם אנשים, עד שלפעמים גם כשקשה לנו ואנחנו ממש לא יכולים, אנחנו אומרים "כן! בטח!" אך זו ממש טעות. אם נתרגל לעשות כל הזמן חסדים, וגם כשלא נוח לנו נקפוץ על ה"מציאה", מה שיקרה זה שנמאיס על עצמנו את המצוה ופשוט נסלוד מאותו חסד, כבר לא נרצה לעשות אותו יותר! עקב כך, אנו עלולים להתרחק מאותו עולם נפלא של חסדים. לכן, חייבים לשים גבולות, מותר לפעמים להגיד "לא"... לא יקרה כלום! ננוח קצת, ובפעם הבאה, כשבאמת נרגיש מוכנים אז נעשה את זה.

מסופר על אותו על "צדיק" שאהב לעשות הרבה חסדים עם הסביבה, אבל קצת "שכח" שצריך לחזור הביתה וש"עניי ביתך קודמים". יום אחד ראה מרחוק גברת עם סלים כבדים, צעק לעברה "גברת חכי, אל תזוזי אני מגיע..." בהגיעו אליה הבחין שזאת אשתו! "אהה זאת את... טוב, תעלי הביתה, אני כבר מגיע". מדד החסדים נקבע עפ"י החסדים שעושים בבית! זו לא חכמה שאדם עוזר לכל העולם, ורק מאשתו מתעלם! מה שתדיר קודם למה שאינו תדיר!

קודם האשה, אח"כ כל העולם.