מחאת העובדות הפרלמנטריות - זה כל כך מיותר!

מחאת העובדות הפרלמנטריות, שטוענות שאין פסול בלבוש שלהן, ולכן הגיעו עם חצאיות קצרות מהנדרש, נראית לי מיותרת עד מגוחכת. תמיכתן של חברות הכנסת יחימוביץ ומיכאלי בתואנה של קיפוח הנראות הנשית אף היא תמוהה לחלוטין.

כי על מי בדיוק אנחנו מדברות כאן? מדובר באוסף מיוחד של נשים משכילות, שזכו במשרה רמה וייצוגית. למזלן הטוב הן עובדות במקום עבודה שמייצג את כלל אוכלוסיות ישראל, שעליהן גם נמנות קבוצות ששומרות תורה ומצוות. אותן נשים לא עומדות רק ברשות עצמן, הן גם חלון ראווה של המשכן בו הן מועסקות. 

גם רופאה בכירה עוטה עליה חלוק, בלי קשר להשקפת עולמה הכוללנית; גם מנהל בנק עומד מול הלקוחות שלו כשהוא לובש חליפה, ולעיתים אף מוסיף עליה עניבה.

מכאן נסיק, שקוד לבוש כן משפיע על ההתנהלות החברתית שלנו. אם נתחיל לכרסם בו, נאבד את מה שנקרא גבול הטעם הטוב.

הפעם מדובר רק בחצאית, אבל כל קוד שמתמסמס וכל גבול שנחצה, נושא עמו חשק אדיר להפר את כל השאר. מהפכה, תקראו לזה. רק שלצערנו, לא כל מהפכה מביא אתה מזור או בשורה לעם היושב בציון.

אין מה לעשות. אנחנו, הנשים, כמו כל האנושות, מתנהלות בתוך מציאות גלובאלית שבתוכה חיים – מה לעשות? – בני תמותה. גם עלי לא מקובל שגבר יגיע למקום עבודה שנועד לדאוג לרווחתי, כשהוא לבוש במכנסי ברמודה ולרגליו כפכפי ים. גם אני, כאישה בעלת רמ"ח אברים, אתקע בו מבטים, הוא יצוד את תשומת ליבי, והתרשמותי הראשונית ממנו לא תהייה חיובית.

מאחר שבהכשרתי אני שחקנית, שלמדה מאחד מבתי הספר המובילים בארץ, אני בהחלט זוכרת את ההרצאות שקיבלנו ממורינו שאכן טענו שהשחקן מביא אל קהלו דמות, והלבוש שהוא או הבמאי בוחר עבורה כלול באותה עסקת החבילה. הלבוש הוא פרט שבונה אמון. בואו לא נכחיש, קהל באולם שווה ערך לקהל בחיים. "כל העולם במה", טען שייקספיר, ובנקודות מסוימות הוא ממש צדק.

כל זה סותר את הנחת הבסיס של העובדות הפרלמנטריות, שטוענות: אני אתלבש איך שבא לי, ואתם לא תחשבו מה שבא לכם, כי ככה אני החלטתי. סוג של משטרת מחשבות מסוג מוסווה שאיש, משום מה, לא מעז להתמקח אתה.

אני מודה, נכון, אורחות חיי השתנו. בחרתי להתלבש צנוע. ממש לא מפני שעברתי דיכוי, אלא מפני שכשאני מתלבשת צנוע, אני טוענת שגופי כן אהוד עלי. הוא אהוד עלי מאד, לכן מגיע לו שאתלבש כמו בת מלך.

בנוסף, אני מודעת לכך שיש לבושים פנימיים ויש לבושים חיצוניים. בסופו של יום, הפנימיות שלי היא העיקר, ותמיד, בכל סוגיה, יש טפל ועיקר. איני רוצה לקבל תשומת לב מוסווית, או אחרת, בשל לבוש שעלול להפוך לכרטיס ביקור שכלל לא מייצג אותי.

אביטל ז'נט קשת היא שחקנית, סופרת ומשוררת. ספרה "לפני ואחרי בבני ברק סיטי" יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.