המזוזה התהפכה – וגם העוּבָּר; כל מה שרציתם לדעת על חשיבות המזוזה

אחת המצוות המפורסמות בדורנו, שעם ישראל, עם קדוש, מקפיד עליהן ומחבבן במיוחד – היא מצוות מזוזה. וזוהי, אגב, אחת מתרי"ג הראיות בתורתנו הקדושה, לכך שהתורה שבכתב והתורה שבע"פ ניתנו למשה רבנו ע"ה יחדיו [זו בכתב וזו בע"פ] מפי הקב"ה [ולא כדעת הטועים האומרים שהתורה שבע"פ היא פירוש אנושי, חס ושלום]. כלומר, התורה שבכתב – ניתנה בכתב, ושם מוזכרות כל תרי"ג המצוות; ואילו התורה שבע"פ – ניתנה בע"פ [ואסור היה לכותבה], ושם מבוארות המצוות על פרטיהן ודקדוקיהן ואופן קיומן. ובלעדי ההסבר שבתורה שבע"פ, לא ניתן היה לקיים ולוּ רק מצווה אחת. ולדוגמא שאנו דנים בה, לענין מצוות מזוזה כתוב בתורתנו הקדושה (דברים ו' ט'): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָוּבִשְׁעָרֶיךָ". וכידוע, המזוזות הן הקורות העומדות בפתח, מימין ומשמאל, שעליהן נשען המשקוף; ומהפסוק עצמו משמע, שצריך לכתוב על שתי מזוזות הפתח עצמן, ולא על הקלף, וכולנו יודעים שאין הדבר כן. מה גם שלא נזכר כלל תוכן הכתב, מקומו ועוד פרטים רבים אחרים.  ומי גילה לנו רזים אלה, אם לא התורה שבע"פ?!

אמנם, ההלכות הקשורות לכתיבת המזוזה רבות, ומניינן מגיע לאלפים. לכן האחריות המוטלת על סופר הסתו"ם היא רבה ועצומה, וכך היא מתוארת בלשון הגמרא, במסכת עירובין (דף י"ג עמ' א'), במעשה [לפני כאלפיים שנה]: דתניא [שנינו בבריתא], אמר רבי מאיר [תלמידו של ר' עקיבא] וכו' "וכשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי: 'בני, מה מלאכתך?' אמרתי לו: 'לבלר [סוֹפר סתו"ם] אני'. אמר לי: 'בני, הוֵיזהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת – נמצאתמחריב את כל העולם כולו'".

כידוע, עניין המזוזה הוזכר כבר במצרַיִם – לפני מכת בכורות [אגב, במוזיאון "ליידן" שבהולנד, מוצגת לראווה ראיה ארכיאולוגית – "פפירוס איפובר", המעיד על עשר מכות מצרים], כאשר נצטוו בני ישראל לשחוט את קורבן הפסח, ככתוב (שמות כ"א – כ"ד): כ"א "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּלָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח: כ"ב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב,וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף,וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁרבַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: כ"ג וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶתמִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַחה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: כ"ד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּהלְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם": אמנם, מריחת הדם היתה הוראת שעה חד פעמית בלבד, ואותה החליפה קביעת המזוזה [על המזוזה הימנית עם כיוון הכניסה], אבל כוחה הסגולי של מצווה זו נשמר עד עצם היום הזה ולעולמים, והמקיים המצווה כראוי – זוכה גם לשמירה על ביתו מכל מיני מזיקים ופורענויות; וכן כתוב בתיקוני הזוהר הקדוש (תיקון עשירי), וז"ל: דְאִתְּמַר בָּהּ [נאמר במזוזה] (דברים ו ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ" – מְזוּזַת כְּתִיב [חסר, והן אותיות המילים]: זָז מָוֶת, ע"כ.    וכתב הרמב"ם (הלכות מזוזה פר' ה' הל' ד'), וזו לשונו: "מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ [כלומר: על גב הקלף], כנגד הריוח שבין פרשה ופרשה, ש-ד-י, ואין בזה הפסד, שהוא מבחוץ" [היות שכל המוסיף או מחסר אות במזוזה – פוסל].   ואכן, שם קדוש זה מהווה גם את ראשי התיבות "שומר דלתות ישראל".   וכבר בתלמוד הבבלי, במסכת עבודה זרה (דף י"א עמ' א'), מובא מעשה באונקלוס הגֵר, שהיה בן אחותו של טיטוס הרומאי הרשע. שלח טיטוס את לגיונותיו להביאו, וכשתפסו חיילי הלגיון הרומאי את אונקלוס והלכו, ראה אונקלוס את המזוזה המונחת על הפתח, הניח ידו עליה, ושאל אותם: מהי זו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא – עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ, שנאמר (תהלים קכ"א): "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ואז – התגיירו גם הם. עד כאן המעשה. ועוד מעשה, המובא בבראשית רבה [דפוס וילנא] (פרשת נח פרשה ל"ה אות ג'), מספר אודות רבי יהודה הנשיא ע"ה, שהיה נשיאם של כל ישראל, והיה גם עשיר מאוד, כמובא בדברי חז"ל: מלך נוכרי ששמו ארטבן, שלח לר' יהודה הנשיא מרגלית נדירה, שאי אפשר לאמוד את מחירה מרוב ערכה, ואמר לו: "שְׁלח לי בחזרה דבר מה שערכו כערך המרגלית".  שלח לו ר' יהודה הנשיא לארטבן, מזוזה אחת.  שלח ארטבן לר' יהודה הנשיא, ואמר לו: "אני שלחתי לך דבר שאי אפשר לאמוד את מחירו מרוב ערכו, ואתה שלחת לי דבר השווה רק מטבע אחת ששמה פולר?!" ענה ר' יהודה הנשיא לארטבן: "כל רכושי [כולל המרגלית ששלחת לי] וכל רכושך גם יחד, אינם מגיעים לערכה של המזוזה ששלחתי לך. ולא זו בלבד, אלא, אתה שלחת לי דבר, שאני צריך לדאוג לשמירתו, ואני שלחתי לך דבר, שכאשר אתה ישן – הוא שומר עליך. שנאמר (משלי ו' כ"ב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" (בעולם הזה), "בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (בשעת המיתה), "וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ" (לעתיד לבא).

(צילום: shutterstock)

המזוזה התהפכה – וגם העובר

באמת, כח השמירה הסגולי של מצווה זו מוּכָּר, ידוע ומפורסם, ורבים סיפורי השמירה וההצלה בתחום זה. ולצורך ההמחשה, נביא מעשה שאירע בארץ, לפני כשלוש שנים, בביתו של תלמיד חכם.

אשת אותו תלמיד חכם נתברכה בהריון, וב"ה הכל עבר כשורה. באחד הימים, בהיותה בחודש השמיני להריונה, נתקלה אותה אשה במזוזה, שהיתה קבועה על פתח חדר השינה שבדירתם. בית המזוזה נפתח, והמזוזה נשמטה ונפלה לרצפה. אותה אשה נעלה, הזדרזה להרים את המזוזה, לנשקה, ולהחזירה למקומה, בכבוד רב. באותו שבוע, הרגישה תנועה מוזרה של העובר. היא הזדרזה להיבדק, ונמצא שהעובר התהפך ממצבו הטבעי שלקראת הלידה, למצב שיחייב ניתוח. בחודש התשיעי, עדיין נשאר העובר במצב זה.

בעוד הרופאים מתכננים ניתוח, החליטו בני הזוג לבדוק את מזוזות הבית, ולהפתעתם, מזוזת חדר השינה נמצאה הפוכה. התקלה תוקנה, ומיד לאחר מכן הרגישה גיבורת הסיפור, שוב, תנועה מוזרה של העובר, ושוב הזדרזה להיבדק. בבדיקה התגלה שהתינוק התהפך בחזרה לתנוחה הרצויה. אין צריך לומר שהלידה היתה טבעית – להפתעת הרופאים, ולשמחת בני הזוג. ויהי לנס.

(צילום: shutterstock)

לעניין קיום מצוות מזוזה עלינו לדעת, שהרוצה לקיימה באמת, חייב לרכוש מזוזות, שנכתבו אך ורק ע"י סופרים מוסמכים ויראי שמים, וממקומות מושגחים ונאמנים, כי רבה המכשלה. ואל יפתוך לחסוך דמים מועטים בקיום מצווה חשובה זו, בה בשעה שעל דברים חולפים, הַכָּלִים וּמִתְבָּלִים, מוציאים סכומי עָתֵק   [הערה: אמנם, נאה להדר בבית-מזוזה, שהוא המתקן שלתוכו מוכנסת המזוזה – לְשֵׁם קביעתה. מכל מקום – יש לשים דגש על איכות הסופר ועל רמת הכתיבה, ורצוי שבית המזוזה יתאים בגודלו לגודל הקלף, וגם למקומו, כגון: במזוזה של פתח חיצוני החשוף לגשם – חייב הוא להיות אטום למים].

חִזקו ואמצו! ויהי רצון, שנזכה תמיד לקיים את המצוות בהידור רב, ונזכה לברכה והצלחה, בריאות ופרנסה טובה, ומעל לכל, לאחדות אמיתית, לתשובה שלימה ולגאולה קרובה לכל עם ישראל!