אחד השכנים מעוניין להרחיב את דירתו, ושאר השכנים מתנגדים. מה עושים?

הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל הרבה להביא בדרשותיו את הסיפור הבא:

מעשה ביהודי ניצול שואה שעלה לארץ ישראל והתגורר בהרצליה. בזקנותו, עקר את מגוריו לבני ברק.

ביום השני לבואו לדירה החדשה בבני ברק, דפק אצלו אחד השכנים ופתח עמו בשיחה. "עליך לדעת כי כאן, בבנין, ישנו סכסוך, לא ממש ריב, אבל בעיה", פותח השכן הוותיק את דבריו, "והיא: אחד השכנים מעונין לשפץ את דירתו, ואנו כמובן לא מסכימים כי הבניה גוררת לכלוך ורעש וכו', רק, שלנו אין כל כך את הכח למנוע ממנו את הדבר, וכיון שאתה הגעת להתגורר, והנך יהודי מבוגר, לך תהיה אפשרות אמתית לטעון ולתבוע כי הבניה תקשה עליך מאד, וכי לא באת לבני ברק בשביל לסבול רעש ולכלוך, כך אולי נוכל למנוע ממנו את הבניה".

"מיהו השכן, מה שמו?" שאל הזקן. השיב השכן את שמו של השכן המעוניין להרחיב ואת קומתו. הזקן שמע והשיב: "טוב, אני כבר אדע מה לעשות, תודה רבה".

כאשר עזב השכן הותיק את המקום, התרומם השכן החדש מכסאו, נטל את שבעים וחמש שנות חייו, ועלה בגרם המדרגות אל השכן היהודי מלמעלה – אותו שכן שרוצה להרחיב את דירתו (והשכנים מעוניינים למנוע זאת ממנו). דפק בדלת, וכשנפתחה אמר: "שלום, אני השכן החדש מלמטה". "או! שלום עליכם, כן השבוע באתם לכאן מהרצליה, נכון?", "האם אפשר להיכנס?" שאל השכן החדש, "בבקשה, היכנסו, אפשר לשבת".

כאשר התיישבו השניים בביתו של השכן המעוניין להרחיב, אמר הזקן: "היות ואנו שכנים חדשים, אשמח מאד לקים עתה פגישת הכרות. כמה שנים אתה מתגורר כאן בבנין? כמה ילדים אתם מגדלים בדירה הזו?…" – סדרת שאלות והתעניינות.

לאחר שקבל תשובות, אמר הזקן: "מה שאני מבין, כי יש לך עשרה ילדים, עדיין לא חיתנת ילד, זאת אומרת – שתים עשרה נפשות". "כן, ברוך ה'". "וכמה חדרים יש בדירה שלך?" "שנים וחצי גדולים, לא קטנים, ומסתדרים איך שהוא. אגלה לכם סוד, כי גם במטבח אני מניח מזרן, ובערב, אחרי הניקיון, ישנים גם שם, ברוך ה'"… "ומדוע לא תרחיבו קצת?" "לא נורא, מצטמצמים ונדחקים".

"מה יש, וכי לא כדאי להקל קצת על הדחק?" "האמת שרציתי, אבל הבחנתי כי ישנה התנגדות חריפה מצד אחד השכנים, כך שנאלצתי לסגת מהרעיון". "אבל מדוע לא תבנה?" "הסברתי לך, מה אני יכול לעשות שלא נותנים לי לבנות". "רצוני לשאול: אם בכל זאת תרצה לבנות, איך יהיה לך כסף לבניה?" "אני אסתדר ואלווה כסף מגמ"חים", השיב השכן במבוכה.

"אם כך אספר לך, יש לי גמ"ח. עוד בהרצליה היה לי גמ"ח גדול. כדאי לך עכשיו לרדת לקחת טופס, תמלא אותו, ואלווה לך שלשת אלפים דולר", אמר הזקן.

"אני לא צריך גמ"ח, כבר הסברתי לך – הבעיה הגדולה היא שיש מתנגדים לבניה שלי".

"עזוב, ראשית כל קח כסף, שיהיה לך בשביל ההתחלה, תחתים על השטר שלשה ערבים לשלשת אלפים דולר. יש לי גמ"ח גדול, מה אכפת לך. אני מבקש ממך, תתחיל לטפל בבניה, וקח כסף מהגמ"ח שלי".

"אבל יש בעיה עם- – – ", מסביר השכן, "זה תשאיר לי, אני כבר אטפל בנושא", משיב הזקן, והביקור הסתיים.

הזקן יצא מביתו של השכן, ופנה לנקוש בדלתו של השכן המתנגד להרחבה. "כמה ילדים יש לך?", הוא התעניין. "חמשה ילדים, כולם כבר התחתנו, ברוך ה'", אמר. "כמה חדרים יש לך כאן בדירה?" "שניים וחצי, ועשיתי מהם שלשה, חסדי ה'", השיב. והזקן הגיב:"אני רוצה לשאול משהו. אין לך ילדים בבית, ועשית משניים וחצי – שלשה, ולמעלה יש שכן עם 12 נפשות בדירה, ישנים שם במטבח עם מזרן על הקרקע, וכי אין לך רחמנות?! ולא זו בלבד, אלא שאתה בא אלי להחטיא גם אותי, להיות חוטא ומחטיא?!" המשיך הזקן, ודמעות נצנצו בעיניו מלאות הרחמים.

המשיך הזקן: "אני רוצה לומר לך משהו, שכני היקר. אינני צעיר, דע לך, כל אחד בחייו חייב להגיע לרחמי שמים, ללא זה – מר מאד. אנו זקוקים לרחמים. ולדעתי, אם אדם מרחם על זולתו ובפרט על שכניו – ה' מרחם עליו, ואם לא, רחמנות עליו".

השכן התרגש מדברי הזקן ודמעות בעיניו: "טוב, מהיום אינני אומר מלה ואינני מתערב, כי אכן נכון הדבר שהכל זקוקים לרחמי שמים".

"רגע", השיב הזקן, "זו לא חכמה להחליט: 'אני לא אומר מלה', הרי לשכן אין כסף לבנות הוא זקוק לגמחי"ם, בבקשה תשיג לו איזה גמ"ח של כמה אלפי דולר, אתה מוכרח לעזור לו עם רחמנות אמתית. אתה מסכים?"…

"מה יש לי לעשות אתך, אין בררה, טוב אעשה כבקשתך", השיב השכן שהתנגדותו סרה. "אם ככה בא נעלה", הגיב הזקן הנמרץ.

השכן החדש נכנס לביתו ויצא עם בקבוק יין שרף. עלו יחד לשכן והודיעו לו: "באנו לשתות לחיים על חתימת השכנים להיתר הבניה שלך". נכנסו ושתו 'לחיים' בביתו הצפוף השכן.

רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל היה מסיים את הסיפור באמרו כי כבר אחרי כחודש יצאה הבניה לדרך. "הספור אמתי, מעשה שהיה, ממש כמו שספרתי לכם", אמר לשומעי לקחו ועורר אותם עד כמה חשוב שאדם יפתח בקרבו את מידת ה"נושא בעול עם חברו" ואף יפעל באופן מעשי לשם כך.

"כל כך הרבה צרות ומריבות עם שכנים, שרובם באים מצרות עין", המשיך רבי ראובן בכאב. "ידוע לי על יהודי שהרחיק מהבנין הסמוך כארבעים וחמשה מטר, ועם כל זאת, שכן מהבנין ההוא הגיע להתלונן כי הבניה לוקחת לו את האוויר. וי וי, לוקח לו את האוויר מהמידות ה'טובות' שלו... נורא ואיום", קונן המגיד.

"אלו מעשים בכל יום שאפשר להרויח בהם רבות. תמיד אפשר לקיים מצות חסד: בממונו, ובדבורו – להחיות את השני, לשוחח אתו ולדובבו, להועיל ולסייע", סיים המגיד את דבריו שיצאו מעומק לבו.

הדברים כתובים בספר "יחי ראובן", ומובאים כאן באדיבות אתר "דרשו" לזיכוי הרבים.