נסעתי לבקר את אמי בביה"ח, ללא סיבה כביכול - וחיי ניצלו

4 לפנות בוקר, צלצול טלפון מבהיל. על הקו הבן שלי, יהודה, שנשאר לישון בלילה אצל אמי. "אמא, לקחו את סבתא באמבולנס לבית חולים!".

"מה קרה? למה אמבולנס?", שאלתי. "היא הרגישה סחרחורת ונבהלה, אז היא התקשרה לאמבולנס. היא ביקשה שלא אתקשר אליך אלא לאבי (זה אחי), אבל שכחתי את מספר הטלפון שלו".

התארגנתי מיד לצאת לבית החולים. בעלי התעורר, ושאל אותי: "היום נכנסת לחודש התשיעי להריון ה-7, ב"ה. לאן את רצה לפנות בוקר?". סיפרתי לו על אמי, והוא אמר "כל הכבוד לך שאת זוכה לעשות כיבוד הורים, וגם ביקור חולים".

אחרי הכל, אמי אלמנה, ולא רציתי שהיא תישאר לבד אפילו דקה.

* * *

הגעתי לבית החולים תוך 10 דקות, ומצאתי את אמא שלי צוחקת עם האחות. הכל היה נראה טוב. היא כמובן שמחה לראות אותי, אבל תהתה למה אני פה ולא אחי. "הרי אמרתי ליהודה בפרוש לא להתקשר אליך, בגלל ההיריון!". אמרתי לה שזה בסדר ושאלתי לשלומה. היא אמרה שבדקו לה את לחץ הדם, רמת הסוכר ודופק הלב, וב"ה הכל טוב. שאלתי אותה למה היא בכלל טרחה להזמין אמבולנס, והיא ענתה: "משום מה, הרגשתי פתאום פחד. החלטתי לקרא לאמבולנס כדי לוודא שהכל בסדר. בגלל גילי הם החליטו לקחת אותי לבדוק את הלב".

אמי חכתה לטופס השחרור, ובינתיים, הרגשתי כאב גב וצורך עז ללכת לשירותים. אמרתי לה שאני חייבת ללכת ותכף אחזור. איך שפתחתי את דלת השירותים הרגשתי את עצמי בתוך מערבולת. לא אפרט כאן בתיאורים, אבל תוך פחות מדקה כבר הודיעו בכרזה על מקרה דחוף במחלקת מיון. הבהילו אותי למחלקת יולדות על כיסא גלגלים. כשהגעתי למעלה, האחות והצוות הרימו אותי בתוך שנייה אל אלונקה, והחלו לרוץ לחדר ניתוח. עד עכשיו הייתי די רגועה, אבל ברגע שראיתי שהם נלחצים, החלטתי שגם אני צריכה להילחץ, ומיד כיסיתי את עיניי והתחלתי "שמע  ישראל..."

בינתיים אמי כבר שוחררה, ועכשיו היא חיפשה אותי. מכיוון שהכל קרה כל כך מהר, לא ביקשו את שמי ולכן היה קשה לאמי למצוא אותי. בסוף, אחת האחיות, שזיהתה את אמי, אמרה לה: "מזל טוב, נולד לכם בן". אמא שלי התבלבלה, ולא הבינה אם האחות התבלבלה בזיהוי, או מה... אבל האחות הסבירה לה שהתפוצצה לי השליה, שהבהילו אותי לחדר ניתוח ושאני נמצאת בקומה הרביעית.

אחרי משהו כמו 3 שעות של התאוששות מן הניתוח, ראיתי את אמי, שכביכול באתי לבקר אותה, עומדת לצד מיטתי ומטפלת בי. האחות שהבהילה אותי לחדר ניתוח נכנסה לדבר איתי. מסתבר ש"האחות" היא לא אחרת מאשר המנתחת הראשית של מחלקת יולדות... היא אמרה לי מזל טוב להולדת הנס, והסבירה לי שאם לא הייתי בבית החולים, ועם כמויות הדם שאיבדתי, גם אני וגם התינוק לא היינו שורדים, רחמנא ליצלן.

בהשתלשלות הדברים אפשר לראות שהייתה פה השגחה פרטית ונס גלוי. אמי הגיעה לחדר מיון ללא כל סיבה אמתית. בני יהודה התקשר אלי, ולא לאחי. אני החלטתי לנסוע מיד להיות עם אמי בבית חולים, ולא להתמהמה – והקדוש ברוך הוא סובב את העניינים בכדי להציל אותי ואת בני, ששמו בישראל, עקב הנס, נקרא אלרואי. הקל ראה אותי במצבי, והחליט להציל אותנו.

אני מודה לקדוש ברוך הוא יום יום על הניסים גלויים והנסתרים שהוא עושה עבורנו.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל support@htv.co.il