הנס שלי בכנרת: בשלב מסוים, הפסקתי להילחם עם המים. פשוט טבעתי

אני אוהבת מאד ללמוד. כל מה ששייך לשורש ל.מ.ד. – מעניין אותי, וזה מה שהלכתי לעשות אחרי כיתה י"ב. ללמוד מקצוע טוב, שדורש לימודים רציניים ועקביים.

אני גם אנרגטית מאד, אוהבת לפעול, לעשות ולטייל. הקטע הכי כיף בטיול זה לעמוד מול נוף בראשיתי עוצר נשימה, ברגע הראשון לעמוד ולהתפעל, וברגע השני פשוט להתחיל ולצלם אותו מכל כיוון אפשרי. אל תדאגו, אני תמיד דואגת שיהיה לי מספיק מקום בכרטיס, ובטרייה חלופית למקרה הצורך.

זה קרה לפני קצת יותר משנתיים, בתחילת חודש אלול.

סיימתי את המבחנים של סוף סמסטר ב', ונסעתי עם חברות לטיול בן יומיים בצפון. היום הראשון היה מוקדש לטיולים, והיום השני היה מוקדש להרצאות לקראת חודש אלול.

עשינו עצירה ראשונה באלונים, תחנת הדלק בכביש 6 לכיוון צפון, לתפילה ולארוחת בוקר. לפני שהלכתי ליטול ידיים, הוצאתי את הפרוסה, וגיליתי שהחלפתי פרוסה עם אחותי, והיא שמה ממרח שאני לא אוהבת. כלומר, אין לי ארוחת בוקר. אז אמרתי לעצמי: "טוב, לא ביג-דיל, אפשר לקנות. זה יצר הרע שרוצה להרוס לי את הטיול". אבל לא היה שם משהו כשר בשבילי (אני אוכלת רק מהדרין). אז לא אכלתי לחם לארוחת בוקר...

המשכנו בנסיעה לכיוון הר הארבל. ירדנו אותו, וממנו המשכנו לשחייה חופשית בכינרת.

נכנסתי למים, פגשתי בחוף כמה חברות מהילדות, ונהניתי.

קצת כאב לי כשאבן שרטה לי את כף הרגל, אבל אני תמיד אומרת: "אז מה? בטיול צריך ליהנות! שריטה קטנה לא תהרוס לי את הטיול שכ"כ חיכיתי לו!"

המשכתי לשחות.

והמשכתי ודיברתי עם חברות.

ואז, לא יודעת מאיפה, בא לי מין רצון כזה לעשות תחרות עם חברה. לעמוקים.

שחיתי. ושחיתי. ושחיתי.

ואז הרגשתי שכבר אין לי כח להמשיך (אל תשכחו שהייתי אחרי ירידת הארבל, ובלי ארוחת בוקר נורמלית), אז עצרתי את השחייה, לנוח קצת. אבל כבר הייתי במים עמוקים מידי, רחוק מהחוף, ועדיין לא קרובה למצופים.

התחלתי לצעוק לחברה שלי: "אין לי כח! אני לא מסוגלת להמשיך!!!" והיא הסתובבה מיד וחזרה לכיווני. ואז התחלתי לטבוע. לא נעים לי לספר את הקטע הבא, ואני עדיין לא סולחת לעצמי שעשיתי את זה, אבל ברגע שהיא הגיעה אלי, פשוט נתליתי עליה, כדי לנשום, והיא טבעה. היא יצאה מהמים, ואני טבעתי. וכך לפחות חצי דקה אם לא יותר. היא התחילה לצעוק לי: "תעזבי אותי!!!" ואני הבנתי שאם אני טובעת, זאת לא אמורה להיות בעיה שלה, ועזבתי אותה.

כל הזמן הזה ניסיתי לחזור לשחייה, או לצוף, עד שהמציל יגיע. לא הלך לי.

באיזשהו רגע הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהילחם. הרגשתי תת כוחות, אז פשוט הפסקתי להילחם עם המים. טבעתי.

בלעתי המון מים. זוכרת את עצמי עם עיניים פתוחות, רואה רק מים צלולים, תכולים, ומנסה לנשום. מים.

ואז, רק ה' יודע מאיפה זה הגיע, הרגשתי דחיפה כלפי מעלה, כאילו מישהו נתן לי תנופה, וקפצתי.

ראיתי את כל החברות שלי על החוף, ואת המציל, ושמעתי אותם צועקים: "תשכבי על הגב!!!" זה מה שניסיתי לעשות בכל הרגעים האיומים האלו, ללא הצלחה.

ניסיתי לצוף שוב, וב"ה, לאחר כמה נסיונות, הצלחתי.

ניסיתי להירגע. ההרגשה היא מטורפת. כמו אחרי שאתה רץ שעה ללא הפסקה. מנסה להשיג כל חלקיק של אוויר.

ראיתי משהו לבן, כנראה החולצה של המציל, והתעלפתי.

ב"ה התעוררתי אחרי כמה דקות, התעלפתי שוב, והתעוררתי. אני יודעת שהתעלפתי, כי כשהתעוררתי, עוד לפני שפתחתי את העיניים, שמעתי מישהו אומר: "היא התעלפה".

הגעתי לחוף, ונשארתי להירגע עד שעזבנו. ביררתי מה עם החברה שלי, ואמרו לי שהיא כבר התאוששה.

את המשך הטיול, שכלל אבובים ובננות, כבר לא המשכתי. לא העזתי להיכנס שוב למקום, שרק בניסים יצאתי ממנו בחיים כמה דקות קודם לכן. את האמת, הייתי תשושה מידי, ורק חיכיתי לרגע שנגיע למלונית ששכרנו.

ביום השני של הטיול, שהיה מוקדש להרצאות לקראת חודש אלול, הייתי רוב הזמן במיטה. היה לי חבל שלא הייתי במיטבי להקשיב ולהפנים.

חשבתי על העובדה, שכל זה נקבע בראש השנה אשתקד...

בלילה דיברתי עם אמא שלי. לא רציתי לספר לה שטבעתי, אז שאלתי אותה: "אמא, בסביבות שלוש וחצי-ארבע, מה עשית?" היא שאלה: "למה?" אז אמרתי לה: "סתם". וכך היא סיפרה לי: "יצאתי לאוטובוס, ואז נזכרתי שלא שמתי צדקה (אמא שלי צדיקה, שה' ישמור עליה, תמיד, לפני שהיא יוצאת מהבית, היא שמה צדקה), אבל הייתי אמורה לפספס אותו אם הייתי חוזרת. מה קרה? טבעת?"...

לקח לי עוד כמה ימים, אבל התאוששתי, ב"ה.

בטיול הזה כבר לא כ"כ צילמתי.

אני מודה לה' על כל רגע, ומנצלת הזדמנות זו, לפרסם נס זה ברבים.

בשורות טובות לכל עם ישראל.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל support@htv.co.il