עליתי על המשקל והזדעזעתי; הייתי שעות ספורות לפני דום לב

הייתי נשואה שנה וחצי, עם תינוק בן חצי שנה.

יום שלישי, י"ד בחשוון, התעוררתי לפנות בוקר והרגשתי ממש ממש רע. קמתי מהמיטה לשירותים והקאתי קצת. חזרתי לישון בתחושה ממש גרועה. באותו יום בעלי היה אמור להתחיל עבודה חדשה. כשקמנו בבוקר רק אמרתי לו שאני מרגישה ממש לא טוב, והוא אחל לי להרגיש טוב ויצא.

הרגשתי גרוע כל אותו יום, וגם היה לי קצת חום. גם למחרת הרגשתי רע, אז אחה"צ הלכתי לרופא. הוא בדק ולא מצא כלום, שמע שהיה לי חום והניח שזה וירוס או שפעת, ורק אמר לי לנוח.

אבל המנוחה לא עזרה.

הרגשתי גרוע יותר מרגע לרגע, הגעתי למצב שלא יכולתי לקום מהמיטה. התינוק שלי היה לידי בעריסה כל היום, ואני ישנתי לידו ואיתו, קמתי רק כדי להאכיל אותו ולהחליף לו טיטול, ומיד חזרתי למיטה באפיסת כוחות.

בשבת היינו אמורים לאכול אצל חברה שלי, שני רחובות לידינו. הלכתי אליה בקושי, ממש נגררתי את הדרך. זו היתה שבת יום ההולדת שלי, אבל לא היה לי שום חשק לחגוג. במוצאי שבת הגיעו אלי כמה חברות, וחגגנו, אבל הן הלכו מהר. לא היה לי כח.

ביום ראשון בבוקר כבר הגעתי למסקנה שזה מוגזם. רציתי ללכת שוב לרופא, אבל לא היה לי כח ללכת את ה-10 דקות עד למרפאה... לא הייתי מסוגלת לזוז מהמיטה. בעלי היה בעבודה, במקום בלי קליטה, אז אפילו לדבר איתו לא יכולתי. אבל דברתי עם אבא שלי, והוא נבהל ממש לשמוע את הקול שלי. משהו נשמע לו חמור ממש. הוא הודיע לי: תקבעי תור לרופא, ואני בא לקחת אותך אליו! רק לשם ההבהרה, אבא שלי גר במרחק של יותר משעה נסיעה ממני...

קבעתי תור דרך האתר של קופ"ח לרופאת משפחה. אבא שלי באמת הגיע, והסיע אותי למרפאה.

כשהגעתי למרפאה התברר שיש טעות באתר. קבעתי תור לרופאת משפחה, אבל הרופאה הזו היא בעצם רופאת ילדים... והיא לא הסכימה לקבל אותי, או אפילו לראות אותי. המזכירה אמרה לי לחזור אחה"צ. אני כבר הייתי באפיסת כוחות, עם דמעות בעיניים, אבל מה יכולתי לעשות? אמרתי טוב והתחלתי ללכת משם, אבל אבא שלי עצר אותי. "מה פתאום?! את לא רואה איך היא נראית???" הוא אמר למזכירה, "תמצאו רופא שיראה אותה עכשיו!!!" האמת, שבעצמי לא ידעתי כמה גרוע נראיתי...

המזכירה הסתכלה עלי והבינה שהוא צודק. היא ניסתה לשכנע את רופאת הילדים רק לראות אותי, אבל היא לא הסכימה בשום אופן. ואז היא הציעה שניכנס לחדר אחיות. אולי שם יוכלו לעזור לי.

נכנסתי לחדר אחיות. לגודל הנס, לא היה שם אף אחד, כך שכולן התייחסו רק אלי. והנס הגדול עוד יותר – היתה שם האחות האחראית על תחום הסוכרת בקופה. היא קלטה את השפתיים היבשות שלי ואת החיוורון שלי. היא בקשה ממני להישקל. עליתי על המשקל והזדעזעתי! ירדתי 7 ק"ג תוך שבועיים! ולא שניסיתי... אני רזה מטבעי...

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

האחות מדדה לי סוכר, ומאותו רגע התחיל בלגן. תוך דקה הייתי במיטה, ראיתי את האחות מדברת עם הרופא בטלפון ושנייה אח"כ היא הזריקה לי אינסולין. 5 דקות אח"כ כבר הייתי באמבולנס עם סירנות, בדרך לבית החולים.

רק אחרי כמה שעות והמון אינפוזיות, הבנתי מה קרה: התפרצה אצלי סוכרת נעורים, כזו שמתפרצת בדרך כלל בגיל ילדות, ואצלי חיכתה בשקט והתפרצה בעקבות ההריון והלידה של הבן שלי.

אבל את הנס הגדול התחלתי לעכל רק בשלב מאוחר יותר. הרופאים אמרו לי שהייתי שעות ספורות מדום לב. רמות הסוכר הגבוהות כילו את כל החומרים החיוניים בגוף שלי, היה ממש פסע ביני ובין המוות. פתאום קלטתי: אם הייתי הולכת הביתה על מנת לחזור לרופא משפחה אחה"צ – כבר לא היה מי שיחזור, חלילה!

זה שאבא שלי דבר איתי בטלפון והחליט ברגע להגיע אלי, זה שהוא התעקש שמישהו במרפאה חייב לראות אותי, זה שעלה בדעתה של המזכירה להכניס אותי לאחיות, זה שהיתה שם אחות סוכרת – הכל ניסים שהקב"ה סובב כדי שאזכה להישאר בחיים.

7 שנים עברו מאז. אני מתמודדת עם הסוכרת בסבלנות, ולא שוכחת להודות כל יום לה', שיש מי שיתמודד. שלילד שלי (ולשניים שהגיעו אחריו, ב"ה) יש אמא.

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל beroshmila@gmail.com