הרופאים לא נתנו שום סיכוי, אחרי דלקת קשה במוח – אך הילד חזר לחיים

זה התחיל כעוד בוקר שגרתי שבו איתמר בן ה-3 הלך לגן. לקראת הצהריים, התקשרה הגננת שלו ואמרה לנו שלאיתמר יש קצת חום והוא נראה לא טוב, וביקשה שנבוא לקחת אותו. חשבנו שזה ויראלי, נתנו לו לשתות הרבה מים והשכבנו אותו לנוח.

למחרת, בוקר יום שישי, איתמר היה אפתי, לא רצה לשתות ובקושי הגיב לסביבה. לקחנו אותו לרופאה, והיא הפנתה אותנו דחוף למיון ב"קפלן". במיון ראו שאיתמר אפאתי ולא מגיב, והחליטו מיד לאשפז אותו.

איתמר נילקח לחדר בדיקות, כשהרופאים מנסים לתקשר איתו וקוראים בשמו מספר פעמים. לפתע איתמר התחיל לפרכס ולרעוד בידיו ורגליו, והעיניים שלו החלו להתגלגל. הרופאה הזעיקה בדחיפות רופאים מטיפול נמרץ ומהמיון, ותוך שניות ספורות רופאים רצו מכל עבר לחדרו של איתמר. הם חיברו לו שקית חמצן וביקשו ממני לצאת החוצה. שמעתי אותם אומרים שהוא במצב קשה ושחייבים לעצור לו את הפרכוסים. הרגשתי שהכל מסתחרר סביבי. הכל קרה כל כך מהר. חיכיתי מחוץ לחדרו, המום, בציפייה דרוכה שיעדכנו אותי במצבו של איתמר.

לאחר דקות שנמשכו כנצח, איתמר נלקח לצילום CT ראש, והבדיקה יצאה תקינה. משם הובהל איתמר לטיפול נמרץ, כשהוא עדיין מפרכס ומגלגל עיניים. בטיפול נמרץ חיברו אותו למכשירים. הוא שכב במיטה, מחוסר הכרה, ומידי פעם היו לו פרכוסים. הרופאים החלו לתת לו אנטיביוטיקה כדי שהמוח לא ייפגע מהפרכוסים. בשבת בבוקר עשו לו בדיקה דרך עמוד השדרה, ואף היא הייתה תקינה. סגן מנהל מחלקת טיפול נמרץ ניגש לחדרנו ואמר: "מצד אחד אני שמח שהבדיקות יצאו תקינות, מצד שני זה אומר שעדיין לא גילינו מה יש לו. הוא כרגע מחוסר הכרה, ויש לנו חשש גדול שזה משהו יותר חמור. נעשה לו בדיקת MRI בראש, ואז נקווה שנעלה על הבעיה". בשבת בבוקר הרופא ניסה למצוא בית חולים כלשהו שיוכל לקבל את איתמר בדחיפות לצילום MRI, אך בכל בתי החולים אמרו שלא עושים צילומי MRI בשבת.

"עדכנו אותך כבר מה יש לאיתמר?"

לקראת צהרי יום השבת החלטנו שאלך הביתה ברגל כדי להיות עם הבנות ולהרגיע קצת את המשפחה. במוצאי שבת מיהרתי לחזור לקפלן לראות את איתמר. נכנסתי למחלקת טיפול נמרץ, והאחות שהייתה במשמרת פנתה אליי: "אתה אבא של איתמר?". "כן", עניתי. "כבר עדכנו אותך מה יש לאיתמר?" היא שאלה. נשימתי נעצרה לכמה שניות. "לא, מה יש לו?" שאלתי בלחץ. האחות החווירה והחלה לגמגם. "אהה, הרופא תיכף ידבר אתך". "אבל מה יש לו?" שאלתי שוב. "רק הרופא יכול להגיד לך, או שתלך לאשתך. היא בחדר", אמרה בקושי.

רצתי לחדר שבסוף המסדרון, כשהרגליים שלי נעשות כבדות יותר ויותר. נכנסתי לחדר וראיתי את אשתי בוכה ללא הפסקה. "הדס, מה יש לאיתמר?" שאלתי בנשימה קצרה. אשתי המשיכה לבכות, ובלי להסתכל עליי היא אמרה לי בקול שבור: "גבריאל, גילו לאיתמר דלקת במוח!!!".

התיישבתי במיטה באפיסת כוחות כשצמד המילים הנוראיות "דלקת במוח" מהדהד לי בראש. "דלקת במוח? אבל איך גילו? אמרו שצריך MRI!" שאלתי. "אחרי שהלכת הביתה, נסענו ל-MRI בוולפסון בחולון, ואז גילו שיש לו דלקת", ענתה לי אשתי כשהיא בוכייה. הרגשתי שאני חייב להיות חזק בשביל אשתי. התחלתי לחזק אותה, אף על פי שאפילו לא הבנתי עד כמה המצב קשה: "אל תדאגי, יהיה בסדר, יש ילדים שיוצאים מזה לגמרי, הקב"ה איתנו". לאחר שנרגעה מעט סיפרה לי אשתי: "כשאיתמר יצא מצילום ה-MRI בוולפסון ניגשתי לרופא ואמרתי לו: 'אני יודעת שאסור לך לספר, רק תגיד לי אם מצאתם משהו'. פניו של הרופא הרצינו, הוא השפיל מבט ושתק! זה הספיק לי. הבנתי שגילו משהו חמור. כל הדרך חזרה באמבולנס דמעתי והתפללתי לקב"ה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עודנו מדברים בחדר, והנוירולוג קרא לנו לחדרו לעדכן אותנו במצבו של איתמר. "לאיתמר יש דלקת במוח. צילום ה-MRI הראה שהדלקת השתלטה לו כמעט על כל המוח, זו הסיבה שהוא מחוסר הכרה. חשוב שתדעו שהוא במצב קשה, קשה מאוד. אנחנו נתחיל עכשיו לתת לו סטרואידים בנוסף לאנטיביוטיקה, במטרה שהמוח שלו לא ייפגע וייגרם לו נזק בלתי הפיך. חשוב שתדעו שהכל יכול להיות. בשלב הזה אנחנו ממש לא יודעים מה יקרה איתו, כי הוא מחוסר הכרה ולא מגיב. עד מחר בבוקר אני מקווה שהוא יתעורר, כי ככל שהוא ישן יותר – כך יש יותר חשש שהמוח שלו יינזק. במצבו, הוא צריך הרבה תפילות", אמר הנוירולוג. "זו דלקת קרום המוח?" שאלתי. "לא, זה כבר יושב לו על המוח ממש, ולא במעטפת החיצונית", ענה הנוירולוג, "אבל בוא נחשוב בצורה אופטימית ונחכה לבוקר".

"ד"ר, אני יודעת שלפי הרפואה איתמר במצב קשה"

כשהנוירולוג הלך יצאנו החוצה, הבטנו לשמיים ואמרנו: "אבא שבשמיים, לנו אין מה לעשות רק להתפלל אליך. תעשה מה שאתה רוצה עם איתמר, רק תן לנו את הכוח להתמודד עם כל מה שתחליט". מיד התעודדנו, ונזכרנו בשיר "ריבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר"... כל הלילה ישבנו ליד מיטתו של איתמר, דיברנו איתו, שרנו לו שירים שהוא אוהב והקראנו לו סיפורי צדיקים, כדי שישמע אותנו ואולי יגיב. אך איתמר שלנו נותר במיטה מחוסר הכרה וללא תזוזה כלל.

ביום ראשון בבוקר נסעתי למספר רבנים, לקבל את ברכתם. הם ברכו את איתמר ואמרו שיהיה בסדר ושהוא יהיה בריא ושלם. מחוזק מברכתם של הצדיקים חזרתי לבית החולים "קפלן", לחזק גם את אשתי בברכתם.

ניגשתי למיטה של איתמר. הוא עדיין שכב שם מחוסר הכרה. סגן מנהל מחלקת טיפול נמרץ ניגש אלינו ואמר: "לצערנו, איתמר עדיין לא התעורר וזה מדאיג אותנו מאוד. לאור התרופות שהוא מקבל, הוא כבר היה אמור להתעורר. אנחנו מפחדים מאד על המוח שלו".

במהלך היום ישבנו ליד מיטתו של איתמר וקראנו את "פיטום הקטורת" כמה וכמה פעמים, כי ידוע שקריאת "פיטום הקטורת" יש בכוחה לעצור כל מגיפה ומחלה, כפי שעשה אהרון הכהן, וידוע שהשכינה נמצאת מראשותיו של חולה. בינתיים גם שלחנו לרב פירר סיכום אשפוז זמני של המחלה ואת תוצאות בדיקת ה-MRI, על מנת לקבל את חוות דעתו המקצועית, והוא אמר שהטיפול שאיתמר מקבל בבית חולים קפלן הוא הטיפול הכי טוב שיכול להיות במצבו, הקשה והורה לנו להשאיר אותו בקפלן.

הרופאים ניסו למצוא קשר למחלה הקשה בכבד ממנה סבל איתמר בהיותו בן 4 חודשים, אך לאור תוצאות הבדיקות - הם שללו כל קשר לעבר. "איך ייתכן, שתי מחלות נדירות בכזה ילד קטן?", שאל הרופא, חצי מחויך. "אנחנו משפחה נדירה", צחקה אשתי. סגן המנהל ניגש לאשתי ואמר לה: "את אולי לא מבינה את חומרת המצב, הילד במצב קשה מאוד". "ד"ר, אני יודעת שלפי הרפואה איתמר במצב קשה, אבל אנחנו מאמינים שהקב"ה עושה ניסים. אנחנו מתפללים שהוא ייצא מזה בריא ושלם", אמרה לו אשתי. "גם אנחנו מקווים מאוד שהוא יחזור לעצמו", אמר הרופא.

"איתמר לא מגיב לטיפול, הוא הולך ושוקע בתרדמה עמוקה"

בבוקר יום שני חיברו לאיתמר אלקטרודות לראש, עמ"נ לבדוק את קצב תנודות המוח. גם הנוירולוג בדק אותו שוב. הרופאים היו מודאגים מהידרדרות מצבו. "איתמר לא מגיב כלל לטיפול, הוא פשוט הולך ושוקע בתרדמה עמוקה. מצבו קשה מאוד", אמרו לנו הרופאים. כשהרופאים יצאו מהחדר, אשתי התיישבה ליד איתמר, ליטפה את פניו, החזיקה בידו ופרצה בבכי. היא זעקה לקב"ה בקול שקט: "אבא, תעיר את איתמר שלי! תחזיר לי אותו בריא ושלם! רק אתה יכול להושיע אותנו!".

לאחר דקות של בכי ממושך, האחות שכנעה את אשתי ללכת לנוח בחדרה. בשעה ארבע אחה"צ אשתי התעוררה לקול קריאות האחות: "אמא של איתמר, הוא התעורר, איתמר התעורר!". כמו מתוך חלום, אשתי רצה לחדרו, וראתה אותו עם עיניים פקוחות וחצי חיוך נסוך על פניו. דמעות של שמחה זלגו מעיניה, היא נישקה וליטפה את פניו ומלמלה: “אין עוד מלבדו!".

כל הצוות ניגש למיטתו של איתמר, פניהם קרנו מאושר כלא מאמינים למראה עיניהם. לאחר מספר דקות איתמר נרדם שוב. למחרת בבוקר איתמר התעורר בשנית, ומאותו רגע מצבו השתפר בקצב שהדהים את הרופאים. תוך שלושה ימים הוא התחיל לאכול ולשתות בכוחות עצמו, התחיל ללכת ואף החל לדבר מעט. הנוירולוג הסתכל עליו ואמר: "אני עם דמעות בעיניים, לא מאמין למה שאני רואה". הרופאה ניגשה אלינו עם דמעות על לחייה, ואמרה: "אם הייתם רואים את צילום ה-MRI, הייתם מבינים שזה לא אנושי שהילד הזה הולך! הדלקת כבר כיסתה לו את כל המוח, וזה רק לפני חמישה ימים. זה פשוט נס!!!". עדיין לא הבנו לחלוטין למה היא מתכוונת.

בחג השבועות לקחתי את איתמר לבית הכנסת בקפלן, לקריאת עשרת הדברות, שידוע שמדובר בסגולה לרפואה שלימה. ואכן, לאחר כארבעה ימים בלבד , איתמר שוחרר לשיקום בתל השומר. כשהגענו למחלקת השיקום, מנהל המחלקה הסתכל על איתמר, ראה אותו משחק ואמר: "מי פה צריך שיקום? הוא נראה לי בריא לגמרי. קחו אותו הביתה. אין לו מה לעשות פה!".

"היום אני יכול לגלות לכם דבר מדהים"

שמחים ומאושרים חזרנו הביתה, מודים לקב"ה על הנס הגדול שעשה לנו. לאחר כשבועיים הלכנו לביקורת ב"קפלן", והרופא הבכיר פנה אלינו ואמר: "היום, כשאתם אחרי הכל, אני יכול לגלות לכם דבר מדהים. איתמר היה במצב קשה מאוד. לפי בדיקת ה-MRI ולאור ניסיוננו ממקרים קודמים, כל הצוות הרפואי היה בדעה אחת – שיש לאיתמר פגיעה מוחית! היינו בטוחים שהמוח שלו נפגע בצורה קשה, רק חיכינו שהמצב יתבהר כדי לעדכן אתכם בחומרת הפגיעה ובנזק שנגרם לו. אבל איתמר פשוט התעורר והתאושש בצורה שהדהימה את כולם".

"איך אתה מסביר את זה?", שאלה אותו אשתי. "אין הסבר", ענה הרופא, "אין הסבר, זה פשוט נס!".

אז הבנו באמת את גודל הנס, ואת הסיבה שהרופאים היו עם דמעות בעיניים...

הסיפור פורסם כחלק מפרויקט "פרסומי ניסא", שבו גולשי הידברות מספרים על ניסים שאירעו להם. גם אתם חוויתם נס ששווה לשתף? שלחו אלינו טור למייל support@htv.co.il