הישראלי שניצל מהצונאמי משחזר לראשונה: "הבנתי שאני כנראה לא יוצא מזה בחיים"

12 שנה אחרי שניצל מאסון הצונאמי בתאילנד, הניצול הישראלי חיים בורשטיין – פותח את הלב לראשונה ומדבר על הרגעים ההם, בהם מצא עצמו בין חיים למוות.

בורשטיין שהה אז בחופשה שהתחילה בבנגקוק והמשיכה באי פוקט, כשהמטרה הסופית היא להגיע להודו. בראיון ל'ידיעות אחרונות' סיפר בורשטיין כי היה זה יום יפה במיוחד, והוא החליט לנצלו לטובת טיול פסטורלי באי.

נהג המונית שהזמין החל בנסיעה, אולם כעבור דקות אחדות – המונית רעדה בעוצמה. "תוך כדי נסיעה הסתכלתי מהחלון לכיוון המבנים באי, החנויות וההר. לא חלפו אלא חמש-שש דקות, ופתאום הרגשתי שאני באוויר, כשמתחתיי גל ענק של מים", משחזר בורשטיין בן ה-67, עו"ד פלילי ואיש עסקים בגמלאות. "נזרקנו עם הגל לכיוון החנויות, כשאנחנו בתוך המונית, אבל תוך שניות הגל חזר וזרק אותנו לתוך הים. היינו שקועים במים כמעט עד הצוואר.

"לפתע הרגשנו חבטה אדירה. אני מעריך שזו הייתה ספינה או יאכטה שנכנסה בנו, ושלחה אותנו בחזרה לחוף – עד שהגיע גל שני".

אז החל הסיוט האמתי. "כשהייתי מתחת למים, ראיתי, עד כמה שיכולתי לראות, שהם די עכורים. היו בהם שברים של כל מיני מבנים, מכוניות וגם בני אדם. לרגע אחד, המונית שלנו התייצבה פחות או יותר בתוך המים, אז הנהג ואני דחפנו עם הרגליים את השמשה הקדמית שלה, שברנו אותה והתחלנו לשחות אל מחוץ לרכב".

אחד ממתנדבי זק''א, בזירת האסון בתאילנד

בנקודה זו, מתאר בורשטיין מצב כמעט בלתי אפשרי, שרק בנס הצליח לצאת ממנו בחיים. "היינו במערבולת. גם המים וגם המונית הסתובבו, ולא ידעתי לאן אני שוחה בעצם. לכיוון מעלה או לעבר הקרקעית. לא הבנתי מה ימין ומה שמאל.

"באיזשהו שלב הבנתי שאני כנראה לא יוצא מזה בחיים. החלטתי לוותר ולהפסיק להילחם במים. תוך שברירי שניות, מצאתי את עצמי צף למעלה. לא שחיתי, לא התנגדתי, לא עשיתי דבר – וכך עליתי מעל פני המים.

"בשארית כוחותיי שחיתי 10 מטרים לעבר גג של מבנה שהיה מולי. לקראת הסוף, נאלצתי להפעיל מאמץ רב, משום שהמים התחילו לחזור. תפסתי את הרעפים שהיו בגג, אבל התברר שהם לא היו מחוברים, כך שנסחפתי בחזרה למערבולת".

"אז התברר שנגמר לי המזל"

וכאן, שוב אירע הנס: בורשטיין נתקל בעץ דקל שעצר אותו, והגן עליו מפני 'סיבוב' נוסף במערבולת. "בשלב הזה כבר לא היו לי סנדלים, לא טלפון ולא משקפיים. תפסתי את העץ חזק וכשהמים נסחפו בחזרה לים, התחלתי לטפס על העץ ומצאתי מחסה עליו".

אז גם הייתה לו הזדמנות לצפות מלמעלה על הזוועה. "ישבתי למעלה וראיתי את האסון שקרה סביבי. רק אחרי שלוש שעות, קיבלתי אומץ לרדת ורצתי לכיוון הר, שם ישבתי עוד כמה שעות. איתי ישבו שם מאות אנשים, כולם חיכו ושתקו מרוב הלם".

לצדו, על ההר, ישב בחור אנגלי שניסה להתקשר לביתו מהנייד שלו, ללא הצלחה. "ביקשתי ממנו לנסות ולהתקשר למשפחה שלי, והוא נתן לי את הטלפון. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לתפוס את הבן שלי באנגליה, שבדיוק קם מהשינה. אמרתי לו: 'אני על בטרייה כמעט ריקה מטלפון לא שלי, אז תקשיב טוב ותעשה מה שאני אומר לך: צלצל לכל המשפחה, ותגיד לכולם שאני בסדר'. הוא שאל אותי: 'למה שלא תהיה בסדר?'. אמרתי לו: 'תפתח טלוויזיה''.

למרבה התדהמה, רק לאחר שבורשטיין סיים לשוחח עם בנו – החשמל נפל. בדרך לא דרך, אנשים הצליחו להדליק מדורות על ההר, התרוצצו וחיפשו קרובי משפחה. "זה היה איום ונורא", הוא מסכם. "ילדים איבדו הורים, הורים איבדו ילדים".

בשלב מסוים, החליט בורשטיין לצעוד לכיוון בית המלון שבו שהה, שהיה ממוקם בחלק הגבוה של האי. "ראיתי שהוא מוצף לגמרי. הסוויטות שעל החוף נסחפו לתוך הים, אבל הלובי שרד. למזלי, הפקדתי את הדרכון שלי בלובי ולא בכספת של החדר, כך שלא איבדתי אותו".

אנשים שראו אותו שם, אמרו לו שהוא נפצע וחבשו אותו. לאחר מכן, המתין בורשטיין בלובי במשך 24 שעות, תוך שהוא צופה בפינוי האנשים לבנגקוק. הפינוי היה אטי, אך אז הגיע התור שלו. "יצאתי מהמלון לרכבים שחיכו בראש ההר. נסענו לשדה התעופה, ומשם טסנו לבנגקוק במטוס שהיה מלא בפצועים. הטיסה הבאה הייתה לתל אביב, ובמהלכה התברר לי שנגמר לי המזל: אחרי ששרדתי את הצונאמי, גנבו לי במטוס את הארנק".

המזל אולי נגמר, אבל ההשגחה הפרטית – לעולם לא. בורשטיין הצליח לבסוף להגיע לארץ, ולמרות הקושי – התאושש מהר יחסית מהאסון. "עברתי דברים בחיים, אני כבר לא ילד. בצבא נפצעתי קשה מאוד, ובכל זאת חזרתי לגדוד תותחנים במלחמת ההתשה. חצי שנה לפני האירוע בתאילנד עברתי ניתוח לב פתוח – כך שאני לא מרגיש שהאירוע הזה, שינה משהו משגרת חיי", אמר.