הטור המאויר לפרשת וישב :כשאברך כולל מחליט לשחק כדורסל

בעברי הייתי נכנס לאולם, ואלפי אנשים היו צועקים ומריעים בשמי, הרגשה שאי אפשר לתאר במילים... הייתי שחקן כדורסל מצליח מאוד! אני אומר "הייתי" כי זה היה לפני שנתיים. חזרתי בתשובה והפסקתי הכל.

כיום אני לומד בכולל בירושלים, ומוסר את כל כולי לתורה הקדושה ולעבודת ה'.

בזמן האחרון אני מרגיש געגועים עזים לחזור לשחק, לחזור להתרגשות שלפני כל משחק, להרגיש את הכדור, את פעימות הלב החזקות והאדרנלין הגבוה. בהפסקת הצהרים היה קשה לי להירדם, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם התחושות הללו. החלטתי ללכת לדבר עם ראש הכולל ולספר לו את הרגשתי. דפקתי על דלתו של הרב ובקשתי להיכנס. הרב קיבל אותי בלבביות: "שב בבקשה, כן, במה אני יכול לעזור לך?". חשבתי כמה שניות, ואז הוצאתי אנחה גדולה. "אני רוצה לחזור לשחק כדורסל", אמרתי בייאוש. "אני מתלבט בעניין כבר זמן מה, ומבין שזה חסר לי", התביישתי להסתכל על הרב, אבל הרב חייך ומיד אמר לי:

"אז תלך לשחק! מה הבעיה?!".

הרמתי את הראש מהר. "באמת, הרב?".

"כן, מה הבעיה? ביטולה הוא קיומה!".

הרגשתי ששני טון ירדו לי מהלב... רציתי לחבק את הרב. "תודה רבה! הרב ממש עושה איתי חסד!", אמרתי, וקמתי לכיוון הדלת.

"אין בעיה", אמר הרב, "רק אל תשכח אותנו...".

חייכתי וסגרתי את הדלת. "אותנו... ואת התורה...", הוסיף הרב אחרי שסגרתי את הדלת.

"טוב, מה עושים?" שאלתי את עצמי. הוצאתי את הנייד מהכיס של הז’קט, והתחלתי להעביר את כל רשימת אנשי הקשר מהעבר... "זהו, מצאתי". המספר של המאמן שלי מהעבר. חייגתי בחשש.

"הלו, משה? שלום, מדבר דני שפירא".

"דני?! שנים לא שמענו ממך, מה שלומך? איך אני מתגעגע לימים שלנו ביחד... אתה לומד בישיבה, לא?".

"בכולל!", תקנתי אותו.

"כן, במה אפשר לעזור לך?"

"אני רוצה לחזור לשחק".

"לחזור למה?" שאל בפליאה,

"לשחק כדורסל".

"דני, זה לא כ”כ פשוט, כבר שנתיים שלא נגעת בכדור...".

"נכון, אבל אמרת לי פעם שמי שיש לו את זה, יש לו את זה".

"נכון, נכון. טוב, תראה, אני צריך לשאול את ההנהלה, אנחנו עכשיו בדיוק בלחץ לפני משחק גמר גביע".

"משה, תן לי צ'אנס, לזכר הימים היפים שלנו ביחד. אפילו אל תשלמו לי, אם אהיה טוב, נדבר".

"בסדר, בסדר, אני אחזור אליך עוד כמה דק' עם תשובה, תן לי לעשות כמה טלפונים".

כעבור דקות ארוכות, שהרגישו כמו כמה שבועות, הטלפון צלצל. קפצתי עליו כמו נמר...

"משה?”, שאלתי בציפייה.

"דני, תתייצב מחר ב-9 לאימון בוקר, ונראה... אני לא מבטיח כלום", אמר בהסתייגות.

“ברוך ה'!”, קפצתי משמחה.

למחרת בבוקר הגעתי ראשון. הייתי כוכב האימון, כאילו שלא הפסקתי לשחק מעולם! המאמן ניגש אלי בסוף האימון ואמר, "דני, עשית לנו הפתעה... לא חשבנו שתהיה כל כך טוב! החלטתי לקחת סיכון ולתת לך צ'אנס! בעוד כמה ימים יתקיים המשחק על גמר הגביע, ואתה תעלה בחמישייה הראשונה!". הייתי מאושר. "אתה לא תתחרט", אמרתי בהתרגשות.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם, דמיינתי איך יראו כותרות העיתונים ביום שאחרי... "מספסלי הכולל לספסלי האלופה", "רב אומן", "ווינ-דוס...".

הגיע היום הגדול. עליתי למגרש בחמישייה הפותחת, כמובטח. ההתחלה היתה בשבילי ‘מעולם אחר’, הייתי השחקן המוביל! כל כדור שזרקתי – נכנס. לפתיחה כזאת אפילו אני לא ציפיתי. הובלנו, אך הקבוצה היריבה נתנה פייט אדיר, והמשחק היה מותח לכל אורכו. לקראת הסוף ההפרש היה צמוד, היה סל לפה ולפה... 5 שניות לסיום... נקודת יתרון לקבוצה היריבה! המאמן שלנו לקח פסק זמן. התקבצנו סביבו, והוא אמר בנחישות: "תקשיבו טוב, חבר’ה, האיש ‘החם’ שלנו על המגרש הוא דני, הכדור הולך אליו לזריקה אחרונה, ואנחנו מנצחים!". "בעזרת ה'", הוספתי.

פסק הזמן נגמר. רצנו למגרש... 5 שניות לסיום, קיבלתי את הכדור, עברתי שחקן... 3 שניות לסיום, הגעתי לכיוון הסל... 2 שניות לסיום, השטח פנוי... עליתי לזריקה המכריעה... שניה אחרונה לסיום ו... פתאום לא הרגשתי את היד שלי!... איבדתי תחושה... כאב לי. הייתי חסר אונים...לא הצלחתי לזרוק את הכדור.

המום נשכבתי על הרצפה, והתחלתי למרר בבכי... שריקת הסיום נשמעה.

שקט נהיה באולם...

ברקע שמעתי כל מיני רחשי דיבור הולכים ומתגברים...

* * *

"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה..."

לפתע הרגשתי יד מלטפת על השכם.

"קום, דני, הגיע זמן מנחה".

קמתי בבהלה. מששתי את היד שכאבה לי מאוד, כנראה שנרדמתי עליה חזק... בזריזות ארגנתי וסדרתי את עצמי לפני התפילה. ראש הכולל חלף על פניי ועצר לרגע, חזר אחורה וחייך בקריצת עין.

"דני, אני מקווה שה"פסק זמן" שלקחת בצהריים, סידר לך את הראש...

השורה התחתונה

"חלום חלמתי ופותר אין אותו"

"תאוות עולם הזה השפל אינם תענוג באמת, כיון שיש להם הפסק, והוא כחולם חלום שנדמה לו שהשיג איזה תאווה, שהרוויח ממון וכדומה, ובעת השינה יש לו תענוג מזה, אבל בהקיצו משנתו רואה שאין ממש באותו תענוג שהיה לו. כן הוא באמת תענוג העולם הזה השפל והשקר, שאינו תענוג באמת, כיון שיש לו הפסק. רק תענוג העולם הבא, ותענוג הצדיקים מעבודתו ה' יתברך, זה תענוג באמת שאין לו הפסק..." (דגל מחנה יהודה(.