בזכות נרות החנוכה: גיא גבאי נמצא אחרי 30 יום היעדרות

שלוש עשרה שנים חלפו מאז היום שבו גיא גבאי, בנה של שושי גבאי, נעדר ביערות ארגנטינה. שלוש עשרה שנים חלפו, ובכל זאת, כאשר אנחנו משוחחים עם שושי המנהלת בית ספר למודעות עצמית, היא מציינת כי אין באפשרותה לשכוח אף רגע מהתקופה הנוראה ההיא. התקופה הנוראה ביותר בחייה, אך גם המחזקת ביותר והבלתי נמחקת.

למעשה, הכל התחיל בימים אלו של ערב חג החנוכה. גיא, בנה הבכור, סיים את לימודיו באוניברסיטה ואף הוציא תואר. הוא ביקש לנקות מעט את הראש, וכמו בחורים רבים בגילו – לנסוע לטיול של שנה וחצי בדרום אמריקה.

"אני זוכרת שכאשר הוא יצא למסע מאוד דאגתי", מספרת שושי, "ידעתי שמדובר בנסיעה אל הבלתי נודע, ולכן התחננתי אליו וביקשתי ממנו בקשה אחת - שישמור שתי שבתות, כי ידוע שיותר מששומרים בני ישראל על השבת שומרת השבת עליהם".

וכאן מציינת שושי כי עשר שנים קודם לכן היא ובעלה חזרו בתשובה שלמה, גם שניים מתוך שלושת ילדיהם עשו את דרכם אל היהדות, כל אחד בקצב שלו. רק גיא – הבן הבכור, נשאר רחוק מן הדת. "לא הצקתי לו, אבל בכל פעם כשהגיעה שבת הייתי מבקשת ממנו משהו קטן, כמו למשל: 'אם אתה מכין שיעורי בית, אז תרגיל אחד תשאיר בלתי פתור, לכבוד השבת'. גם הדגשתי שהוא לא חייב לעשות את זה, כי לא רציתי שייכשל בכיבוד הורים. הפעם, לפני היציאה לטיול, ביקשתי ממנו, ואפילו התחננתי – שישמור שתי שבתות".

וגיא אכן הסכים. במוצאי השבת השנייה הוא ארז את חפציו ולמחרת כבר יצא לדרך. "כשנפרדנו", מספרת שושי, "הבאתי לו סידור, תיקון כללי, נרות חנוכה וטלית קטן. אמרתי לו: 'אלו דברים שאף אחד לא צריך לדעת שלקחת אתך, זו לא כיפה ששמים על הראש. תשמור אותם בתרמיל ואולי תיעזר בהם בהמשך'. גיא הסכים. הוא לקח הכל ויצא לדרך".

משרד החוץ הודיע: בנכם נעדר

מאז יציאתו של גיא לטיול חלפו מספר ימים. גיא יצר קשר כמעט מידי יום וסיפר על כך שהוא נהנה מאוד בטיול, וגם פירט על החוויות שהוא חווה. מאידך, שושי מציינת שגם היא  בישרה לו בשורה טובה – אחותו הצעירה התארסה. גיא מאוד שמח והבטיח שהוא יגיע לארץ כעבור חודש וחצי,  לחתונה, ולאחר מכן ישוב לחו"ל כדי להמשיך במסע.

למעשה, שום דבר לא הכין אותם לניסיון שעומד להגיע. מספר ימים לאחר חג החנוכה גיא יצר קשר עם הוריו וסיפר שהוא יוצא לטיול בשמורת טבע ענקית, יחד עם בחור גוי בשם מייקל. ההורים איחלו לו הנאה מרובה והשיחה הסתיימה. חלפו מאז ארבעה ימים, אך גיא, שלא כהרגלו, לא יצר קשר.

(צילום: אילוסטרציה: shutterstock)

נבהלתם?

"לא, לא נבהלנו", עונה לנו שושי, "חשבנו שאולי הוא בחר בסופו של דבר במסלול ארוך יותר או ששינה את תכניתו". ובכל זאת, מהר מאוד הגיע הרגע בו הם התחילו להיבהל מאוד וגם להבין שגיא עונה להגדרה 'נעדר'. היה זה כאשר התקבלה שיחת טלפון ממשרד החוץ.

"זו הייתה שעת צהריים", מספרת שושי, "ישבתי עם בעלי ועם הבת במטבח, ופתאום צלצל הטלפון. בעלי הרים ומיד עזב את החדר. לאחר מכן לא הספקנו לשוחח, אני יצאתי לסידורים ומסרתי שיעורים בבית הספר שאותו אני מנהלת. סיימתי בשעה אחת עשרה בלילה. נכנסתי הביתה ובעלי המתין לי. הוא ביקש ממני לשבת ואז הטיל את הפצצה – 'צלצלו ממשרד החוץ ואמרו שגיא נעלם'".

איך מגיבה אמא ששומעת כאלו דברים על בנה? שושי מספרת כי במשך כל הלילה היא לא עצמה עין, לא הצליחה לעשות כלום, ובשעה חמש לפנות בוקר יצאה עם בעלה אל הגאון רבי חיים קנייבסקי שחיזק אותם ובירך שגיא יימצא. הוא גם הדריך אותם לנסות ולראות אם יש טעם שייסעו בעצמם לארגנטינה.

ממעונו של הגר"ח קנייבסקי הם המשיכו אל הרב יצחק זילברשטיין שגם הוא ברך אותם, ומשם המשיכה שושי אל קברו של יהודה בן יעקב, שנמצא בעיר מגוריה – יהוד. "הייתי בצום עוד מהלילה, ישבתי וקראתי שם את כל ספר התהילים, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה קראתי את ספר התהילים ברציפות, וזה נתן לי כוח לשרוד. התהילים האלו היו עבורי מנוע לכל החודש שחלף מאז".

חלפו עוד יומיים ובמשפחת גבאי כבר הבינו שעקבותיו של בנם אבדו. "במשרד החוץ ידעו להסביר לנו שבאזור בו גיא טייל יש אלפי קילומטרים בלי כלום, אבל עם כל הסכנות האפשריות – ביצות, נהרות, אגמי ענק... זה מקום שאף רגל אדם לא דרכה שם ואין הרבה סיכויים שגיא יימצא בחיים. אבל אנחנו לא היינו מסוגלים להאמין. לא רצינו להאמין".

ומה עשיתם?

"התפללנו המון והלכנו לרבנים גדולים שיברכו אותנו, אבל מצד שני גם עשינו השתדלות גשמית והתקשרנו לכל מי שרק יכול לעזור. היו לנו באותם ימים מספרי טלפונים אישיים של ראשי ממשלות, שגרירים ואישים בעמדות המפתח הבכירות ביותר, אבל כל זה לא עזר לנו. אני חייבת לציין לשבח גם את החברים של גיא שעזבו הכל ופשוט באו אלינו, לבית. הם גם ישבו אתנו, טלפנו וניסו להשיג מידע, אבל אף אחד לא השיג פרטים מעבר לאלו שכבר ידענו". 

אבל הדבר המעניין ביותר הוא ששושי מציינת כי מי שעזרה להם לבסוף הייתה דווקא בעלת האכסניה בה התארח גיא. ובזכות מה היא זכרה אותו? בזכות נרות החנוכה.

"בעלת האכסניה היא אישה גויה. אבל היא זכרה שגיא אסף את כל החבר'ה הישראליים והדליק להם נרות חנוכה. היא גם צילמה אותו, וכך הייתה לה תמונה לתת לאמצעי התקשורת. לפני שגיא יצא לטיול הוא גם ביקש ממנה שתיקח אותו לחנות כשרה, כדי שיקנה אוכל ויצטייד. בדרך, הוא סיפר לה לאן בדיוק פניו מועדות, וכך היה לה מידע נוסף. זה מדהים איך שהבורא מכין את הכל מראש", מדגישה שושי, "שום דבר לא מקרי".

האמונה: "הילד שלי חי"

במשך כל התקופה בה נעדר גיא, מספרת שושי שהיא לא עצמה עין בלילות. "היה ברור לי שתעייה ביערות העד של ארגנטינה היא הסיוט הגדול ביותר שיכול להיות. המחשבות היו קשות, אבל תמיד עצרתי אותן ולא הסכמתי לחשוב על הכיוון השלילי".

ומה נתן לך את הכוחות?

"היו שני דברים שנתנו לי כוח – האחד הוא גיא בעצמו ששמר שתי שבתות לפני שיצא למסע. הייתי בטוחה שהשבתות הללו יגנו עליו. הדבר השני שסייע לי הוא יכולת הדמיון, הרב וולבה זצוק"ל אומר שמחשבה חזקה מגיעה אפילו עד גנזי מרומים ואפשר עם הדמיון להפוך עולמות.  אני האמנתי כל הזמן שהילד שלי חי, דמיינתי אותו צועד עם התרמיל וקורא בסידור ששלחתי אתו".

(צילום: shutterstock)

ושושי מזכירה כי במהלך החודש הזה היה עליה גם לדאוג להכנות לחתונת הבת. הדבר לא היה קל, במיוחד כאשר הידיעות שהגיעו ממשרד החוץ היו בלתי מעודדות. "בני משפחתי הקרובים כבר החלו לגלות סימני ייאוש, אבל אני כל הזמן אמרתי להם: 'גיא חי, בואו נתאמן לחשוב חיובי, נדמיין מה כל אחד מאתנו יעשה כאשר ייודע לו שמצאו את גיא'. כל אחד אמר מה הוא יעשה ואני אמרתי: 'כשאשמע שגיא נמצא, אקרא כמו שקרא יעקב אבינו שפגש את יוסף: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ומהרגע בו הקב"ה נתן לי את העצה הזו ראיתי בעיני רוחי רק את שיחת הטלפון ושמעתי את עצמי זועקת 'שמע ישראל!' לאחר מכן ראיתי את הבית שכל קירותיו מלאים בשלטים – 'ברוך שובך' ואת גיא רוקד בחתונה של אחותו. לא ראיתי הווה, ראיתי רק עתיד וזה מה ששימח אותי".

שושי גם מציינת שבאותה תקופה היא חילקה לאנשים הזמנות לחתונה. הם לא הבינו איך היא מסוגלת, אך היא עודדה אותם: "תמשיכו להאמין ולחשוב חיובי, כי אמונה היא לא רק בפה, אמונה צריכה להתבטא גם במעשים'".

לאחר שלושה שבועות היו בני משפחת גבאי מותשים וכאובים, ואז הגיע רעיון חדש. "אחותי באה לבקר אצלי וסיפרה ששמעה על אדם בשם חיליק שנחשב  למומחה מספר אחת לאיתור נעדרים בעולם". כמובן שהם מיהרו להזמינו לביתם, אך אז התברר כי בשביל שיצא לשבוע של חיפושים מוטל עליהם להניח 50 אלף דולר במזומן על השולחן. "לא היה לנו אפילו רבע מהסכום", אומרת שושי, "אבל מה לא עושים כדי לאתר את הילד? החלטנו לשאול את הרב קמיל ז"ל מאופקים והוא השיב לנו: 'אל תשלחו את השליח, הקב"ה ימצא את הילד'. גם כשהתייעצנו עם הרב רוזנר ז"ל הוא אמר שזו השתדלות גדולה מידי. חזרנו הביתה וסיפרנו על כך לחבריו של גיא. הם שמעו את הדברים ומאוד כעסו. הם אמרו לנו: 'אתם דתיים וצריכים לשמוע בקול הרבנים, אבל אנחנו לא שאלנו רבנים אז אנחנו לא צריכים לשמוע בקולם', וכך הם יצאו למסע התרמה באוניברסיטה. מכיוון שחששנו מחילול ה' הצטרפנו והשגנו גם אנו חלק מהכסף. בסופו של דבר היה את הסכום וחיליק יצא לארגנטינה".

אלא שגם מחיליק לא צמחה הישועה. יומיים לפני שהוא עמד לחזור לארץ שוחחה אתו שושי והוא קבע: "אין הרבה סיכויים. ביקרנו במקום בו נעדר גיא וכל האנשים שראו את הנתונים טוענים שאין סיכוי לשרוד במקום הזה אפילו שבועיים, ואצלכם כבר עבר חודש".

שושי לא הייתה מוכנה לוותר. היא התפרצה לתוך דבריו של חיליק ושאלה: "האם לאחד מאותם אנשים שחיוו את דעתם קוראים אלוקים? אני מאמינה שאם הקב"ה רוצה גיא יחיה כנגד כל הסיכויים". באותה הזדמנות היא גם הוסיפה והעירה לחיליק: "שים לב שהבאנו לך תמונות של גיא בלי זקן, אבל כעת הוא בוודאי מזוקן". חיליק לא התאפק מלהפטיר: "גבירתי, תתפללי בכלל שנביא לך משהו'".

איך הרגשת?

"זו הייתה הפעם הראשונה בה נאמרה לי האמת באופן כל כך מוחשי", מספרת שושי. "הרגשתי שאני חייבת לקבל כוחות, אז יצאתי עם בעלי להגר"ח קנייבסקי שאמר לנו: 'אתם עוד תראו ישועות'. התייעצנו גם עם הרב יצחק זילברשטיין בנוגע לחתונה, כי היו אנשים שהמליצו לנו להקדים אותה, כיוון שאולי נאלץ לשבת שבעה, אבל הרב זילברשטיין אמר: 'אל תשנו את התאריך, עוד תראו שגיא ירקוד בחתונה של אחותו'".

צעקתי בקולי קולות: "שמע ישראל"

בסופו של דבר לא היה זה חיליק שמצא את גיא. "ביום המחרת תכננו לצאת לקניות לקראת החתונה", מספרת שושי, "ופתאום צלצל הטלפון. לקחתי אותו ביד ושמעתי: 'שלום גב' גבאי, מדבר השגריר של ארגנטינה. מצאנו את הנעדרים והם בריאים ושלמים'. ככה, בלי שום התרעה. לרגע אחד שתקתי ואז צעקתי, בדיוק כמו שתכננתי: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'".

לאחר מכן מספרת שושי שהבשורה עברה במהירות מפה לאוזן, וכל החברים של גיא ובני המשפחה הגיעו לבית. "אבל אני לא יכולתי לדבר עם אף אחד, רק רציתי לדבר עם הבן שלי, ובשעה שתיים בלילה הוא התקשר. המשפט הראשון שהוא אמר לי היה: 'אמא, עשיתי בחודש מה שרצית שאעשה במשך שנה וחצי. ראיתי את הקב"ה ואת האמת ואני חוזר הביתה".

חלף מאז כמעט שבוע עד שגיא הגיע הביתה, ורק אז הוא שוחח עם הוריו והתברר גודל הנס. "גיא הלך במסלול של ארבעה ימים", מספרת שושי, "אבל מכיוון שהוא וחברו היו מיטיבי לכת הם סיימו לצעוד כעבור יומיים. במקום לחזור הם החליטו להמשיך להסתובב מסביב להר, אבל ככל שצעדו כך הם גילו שזה לא הר אלא שרשרת של הרים, ואין שום דרך לחשב את כיוון הצעידה. גיא סיפר לי שבעודם מיואשים הוא נזכר לפתע שאמא שלו תמיד אומרת שכאשר קורה לאדם דבר מה הוא צריך לשאול את הקב"ה מה הוא רוצה ממנו. גיא ניסה לראשונה בחייו לשוחח עם אלוקים ופתאום הוא שמע את עצמו מזמזם 'כי אשמרה שבת...' שזהו שיר שהכיר מהבית. באותו רגע הוא החליט לקבל על עצמו לשמור את השבת וגם הודיע למייקל שהוא לא מתכוון להדליק מדורות בשבת.  גיא גם היה אומר בכל יום פעם אחת את התיקון הכללי, ושלוש פעמים בשבת. מהסידור הוא דווקא לא התפלל, הוא שכח אותו באכסניה..."

ושושי מספרת פרטים נוספים שנודעו לה מבנה: "במשך כל הימים המשיכו גיא ומייקל להתקדם. הם צעדו כ-250 קילומטרים, עברו נהרות, קפצו מעל ביצות, זחלו ונשרטו. הם קיוו להגיע למקום יישוב, אבל רגע האכזבה הגדול ביותר היה כאשר הם מצאו את עצמם על חוף האוקיינוס האטלנטי, ואז הבינו שאין להם שום דרך להיחלץ".

אבל איך הם שרדו? מה הם אכלו?

"במשך השבוע הם היו אוכלים פטריות ועלים, לא פלא שגיא שגם ככה היה רזה הוריד 15 ק"ג. לגבי מים לא הייתה להם בעיה כי היו באזור הרבה קרחונים וירד המון גשם. מייקל היה אתיאיסט מושלם והוא טען כל הזמן: 'תראה שלא נצא מכאן לעולם, עוד מעט יגיע החורף וניקבר תחת השלג', אבל גיא לא איבד תקווה והוא שכנע את מייקל להתאמן כיצד ינהגו כשיגיע מטוס, איך הם ירוצו לפתח האוהל, ינופפו בבדים זוהרים ולאחר מכן יקפלו את הציוד וירוצו. הם התאמנו על כך המון למרות שלא עבר אפילו מטוס אחד מהיום בו הגיעו.

"ביום של החילוץ ישן מייקל באוהל וגיא עמד בפתח כדי לשמור", מספרת שושי על רגע ההצלה, "פתאום הבחין גיא במטוס, הוא הזעיק את מייקל ושניהם יחד נופפו וצעקו. הטייס באמת הבחין בהם, הוא הסתובב על מקומו ונחת. זו הייתה סייעתא דשמיא גדולה כי בדיוק יום קודם עלה במוחו של גיא רעיון ליצור את האותיות SOS באמצעות גזעי עץ לבנים על גבי הדשא. הוא הצליח ליצור כיתוב בגודל של מגרש כדורגל ובדיוק ביום המחרת עבר המטוס. הטייס סיפר שבתחילה הוא חשב שהם מטיילים, רק כשהבחין בכיתוב SOS הבין שהם זקוקים לעזרה. גיא ומייקל שאלו אותו איפה הם נמצאים והוא השיב שבצ'ילה, במקום שנקרא 'מעבר המתים', כי אין אדם שיכול לעבור בו".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ושושי מתארת את ההשתלשלות המדהימה: "גיא חולץ ביום רביעי, הוא אושפז עד יום שישי. ביום שישי התקשר אלינו המלווה שלו ואמר שהם בשדה התעופה, יש להם אפשרות לחזור לארץ, אבל הבן שלנו לא רוצה לטוס כדי שלא לחלל שבת. בסופו של דבר הם אכן נשארו משך השבת במדריד ובמוצאי שבת טסו לארץ. ביום ראשון גיא הגיע הביתה, ביום חמישי באותו שבוע קיימנו מסיבת הודיה גדולה ובחמישי שלאחר מכן רקד גיא בחתונה של אחותו".

בימים אלו חולפות 13 שנים בדיוק מאז סיפור ההצלה המופלא. "אנחנו חוגגים לגיא בר מצווה, כי מבחינתנו באותו יום הוא ממש נולד מחדש", אומרת שושי, ולא מתאפקת מלציין שכיום גיא נשוי לאישה מקסימה, מתגורר בבני ברק, ומגדל שלושה ילדים נהדרים, בבריאות, בשמחה, ובהודיה ענקית לבורא.