14 שנים אחרי, ואני עדיין לא יכול לצפות ב-DVD החתונה שלי

אני מתבונן בו בתמונות, והוא קצת זר לי. נראה קצת שטחי. חבל לי עליו. מתעסק בהבלים, בלכתוב ביקורות מוזיקה על הדיסקים החדשים של שבק ס' וסטלוס ואורן חן, במקום קצת לחשוב על משמעות החיים; לא רוצה ילדים אחרי החתונה, סתם ללא סיבה, ולא מבין שמדובר בחטא לא פשוט, שעוד ישלם עליו; הוא יודע את האמת, אבל מתחמק ממנה בלוליינות לא משכנעת, ובטענה אווילית ש"אני לא עושה חטאים – ולא מצוות. אני תיקו מול הקב"ה"; הוא פשוט בורח מהאמת.

והילד הזה הוא אני.

בדיוק בימים אלה, אני ואסתר אשתי מציינים 14 שנים לנישואינו הנהדרים והמשובחים. התאריך העברי ה"אמיתי" יהיה בעוד פחות מחודש, ואז נצא לחופשה משפחתית קצרה בצימר, ביחד עם הילדים. אבל התקופה הזו בשנה מזכירה לי את מה שתמיד לא אהבתי לראות, החל מתחילת תהליך התשובה שלי: את סרט החתונה שלנו.

* * *

דצמבר 2002, אולמי כינור דוד בנתניה, שעת ערב. המוני אורחים זורמים מכל רחבי הארץ לחתונה שלנו. בזמנו, זה נראה כמו אירוע מיוחד. היום אני מסתכל בצער לאחור, ומבין שהחתונה שלי נראתה כמו כל חתונה חילונית סטנדרטית. ללא ייחוד, ללא פנימיות בולטת, ויותר מכל – ללא קדושה. חשבתי באותה תקופה שרחבת ריקודים עמוסה (ריקודים מעורבים, לצערי כמובן), אוכל בשפע, אורח סלב (מנחם הורוביץ) וריקודים לצלילי "אתה תותח" של שרית חדד, כשבשיאו של הפזמון כולם מצביעים עליי – הם סיפור הצלחה. היום בעיניי, האופן שבו היא נערכה הוא עלמא דשיקרא. והוא אפילו לא מצחיק.

לא היתה יותר מדי קדושה בחתונה שלי, ועד היום אני מצטער על כך. לא טרחתי להגיע בזמנו להדרכת חתנים (כי היא נערכה בימי חמישי, שהיה היום העמוס ביותר שלי בעבודה בזמנו. לכן הצלחתי להשיג איכשהו פטור). לכן גם לא ידעתי שעליי לקנות טלית עבור החופה. גם לא חשבתי לעשות ריקודים בהפרדה, מתוך בורות וחוסר ידיעת החומרה שבדבר. כשמישהו זרק לי משפט על כך לפני החתונה, הפטרתי "אני לא חרדי", מתוך מחשבה מוטעית שרק חרדים מחויבים להלכה הבסיסית. לא הבנתי מה אני עומד להפסיד.

* * *

אז לא, כנראה שהשכינה לא היתה בחתונה שלנו. הריקודים נערכו בפריצות, כשרות הבשר לא היתה למהדרין (כלומר, ללא בשר חלק), וכמובן שעל "ברכת הכלה" לא היה על מה לדבר. לא ידענו את המשמעות העמוקה של החתונה ואיחוד הנשמות; את השעות שלפני החתונה לא הקדשנו להתעלות רוחנית ולקיום חסדים, אלא סתם לצילומי סטודיו ולארוחה בקפולסקי. איזו החמצה.

המזל שלי הוא שאני לא טיפוס ששוקע בחרטות ובהלקאות עצמיות. המאמר הזה נכתב בעיקר כדי לתת חומר למחשבה למי שאמור להתחתן, ולא ברור לו לגמרי שהריקודים יהיו בהפרדה, ושהאירוע עצמו יהיה צנוע ומכובד.

החשוב ביותר הוא שהחתונה הזו הולידה זוגיות נפלאה ו-5 ילדים צדיקים. אבל הטקס עצמו? המקסימום שאני מרגיש כלפי הטקס הזה הוא להתבונן בבן-דמותי בריחוק מסוים, קצת בניכור, ועם הרבה רחמים על כך שטרם הכיר את המהות האמיתית שלשמה נברא. ולא, גם השנה אני לא מתכוון לצפות ב-DVD שמתעד את החתונה. ולא רק בגלל בעיות הצניעות הקשות, אלא בגלל שלמרות המראה הדומה והשם הזהה – הילד הזה הוא לא ממש אני.

לטורים הקודמים של דודו כהן הקליקו כאן.