איה קרמרמן חושפת מה היתה ההחלטה ששינתה את חייה

זה כבר כמה זמן שאני חיה בהכחשה. חשבתי שהתכוננתי היטב. בכל זאת, ידעתי שזה מגיע. אמרתי לעצמי שלמדתי להכיל את הסיטואציה. אבל כשזה הגיע, קלטתי שטעיתי. לא הכלתי ולא התכוננתי. זה נחת עליי כמו בול עץ בסרט מצויר.

יש סיפור על רבי עקיבא שניצל מסערה בזכות זה שבכל פעם שהגיע גל גדול, הוא לא ניסה לעמוד איתן מולו. נהפוך הוא, הוא הוריד את הראש וחיכה שהכול יעבור. אז גם אני הורדתי את הראש אל מול הגל וחיכיתי שהכול יעבור. בתכל'ס, אני כל כך הרבה זמן עם הראש למטה, שבקלות אני מנצחת את בן גוריון. אבל אולי בגלל שכבר עברו חודשיים, או אולי בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים אחרים להודות עליהם, אני מוכנה לחשיפה. אז הנה זה בא: הגעתי לגיל 40.

כשהגעתי לגיל 20, שמחתי. מצאתי את האחד שידעתי שיהיה בעלי בגיל 18, ורק חיכיתי להגיע לעשור שזה לא נשמע מטורף לסביבתי. לקח שנה ומשהו לשכנע את בעלי להתחתן, ואת אמא שלי שזה באמת לא מטורף.

כשהגעתי לגיל 30, שמחתי. כי העובדה שהתחתנתי בגיל מוקדם גרמה לי לפסוח על מסע של עשור בחיפושים אחרי בעל, כנהוג במגזר של אלה שעדיין לא. אז גיל 30 התיישב לי בול במקום. למעשה, הייתי בת 30 בארון כבר 10 שנים. ועכשיו, החברות התחילו ליישר קו, ושוב לא נשמעתי משוגעת לסביבתי.

גיל 40, לעומת זאת, מרגיש לי אחרת לגמרי. אני מרגישה שבעשור שעבר עליי לטובה הספקתי כל כך הרבה, שאני לא רוצה להתנתק ממנו. ילדתי ארבעה ילדים. הנקתי אותם 10 שנים. נשארתי איתם בבית. בשמחות הקטנות, בצעדים הראשונים, בבכי, בציורים, עם הפאזלים, בתחפושות שאנחנו מכינים יחד כל שנה, בשיעורי הבית. ואין יום שאני לא מודה לו יתברך שאני זוכה לגדל את הילדים שלי. איזו זכות הייתה העשור הזה. מי החליט בשם השם שהוא צריך להיגמר?! למי זה הפריע?

לפני כמה ימים נתקלתי בגיליון מיוחד של מגזין של גלובס, '40 המבטיחים עד גיל 40'. פתחתי אותו, ושומו שמיים: כולם צעירים ממני. יש פרופסורים בגיל 33, השם ירחם. היו שם כל מיני חלוצים שאין להם צורך לייבש ביצות, אז הם בונים מכונות ואלגוריתמים. בכל מקרה, אני התייבשתי. גם את הרשימה הזאת פספסתי. אליה כבר לא אכנס, גם אם אפצח מחר בבוקר את סודות האטום, במקום להבין איזה סנדוויץ' להכניס לאיזה תיק. אולי אם יש רשימת ה‑50 הנכונים. אפשר להיות נכון בגיל 50? אמאל'ה, לשם אני משתייכת?! 50 זה לא הגיל הזה שקובעים תור לקולונוסקופיה? מה לי ולזה?!

לא מתחרטת על כלום

ישבתי ותהיתי אם הייתי מוותרת על משהו מחיי כדי להיכנס לאותה רשימה מכובדת. בכל זאת, כדי להיכנס אליה צריך לצאת מהבית... והתשובה היא שלא.

האמת שאני מעדיפה לחבוש מצלמת גו-פרו טיפשית על הראש כדי לתעד את השטויות המתוקות של הילדים שלי, מאשר ללכת לעבודה ולתת למטפלת ליהנות. האמת היא שההחלטה נלקחה לפני 13 שנה וחודש. ישבתי במשרד של גיא פינס. הבטן של חודש תשיעי כבר איימה לחנוק לי את קנה הנשימה, מרוב שהייתה עצומה. גיא הציע לי ולשותפה שלי, שגם עמדה ללדת, תוכנית חדשה של שתינו. משהו מהפכני. אמרתי לו: גיא, תן לי חודש אחרי הלידה ואני חוזרת. הוא חייך ואמר: ״כולן אומרות חודש. אני נותן לך שלושה״. שלושה חודשים אחרי הלידה, כשהיינו אמורים להתחיל לעבוד על התוכנית, כבר משהו קרה לי. הייתי מאוהבת מעל הראש בתינוק השמנמן והמתוק שלי. הסתכלתי עליו, על ההתהפכויות הראשונות שלו, וידעתי: אין מקום אחר בעולם שאני מעדיפה להיות. אין תוכנית בעולם שתגרום לי להחמיץ הנקה אחת, חיוך ראשון אחד. ההחלטה הזאת שינתה את חיי וגרמה לי להחמיץ כניסה לכל מיני רשימות מכובדות. ואני לא מצטערת עליה לשנייה.

גיל 40, אני עדיין לא יודעת איך לאכול אותו. כנראה שיותר בריא, כי אין ברירה. מה שכן, הוא מתחיל במתנה אין סופית. כי בעוד אתם קוראים את הטור, בשבת פרשת וישב, אור לנר ראשון, כ"ד בכסלו, אני חוגגת לתינוק שלי בר מצווה. אז אולי פספסתי כניסות לרשימות מכובדות ולא הפכתי לפרופסורית. אבל זכיתי לחזור בתשובה, להקים בית יהודי, להתפלל שלא קטונתי, ולהודות לו על כל החסדים שעושה השם איתי, בגיל שבו רבי עקיבא רק התחיל ללמוד תורה.

לביבות מלבבות

התמונה של המתכון היא הדבר הכי מגרה שיש בעיניי. כל היופי הזה הולך להיכנס ללביבה, שבוודאי טובה לגוף הרבה יותר מהלאטקס המסורתיות. הילדים שלי מתים על לביבות ירקות. כמה שאני מכינה - ככה אוכלים.

החומרים הדרושים:

2 שורש פטרוזיליה

1 שורש סלרי

1 בטטה

2 זוקיני או קישוא

חתיכת דלורית

1 בצל קצוץ

1/2 כוס בצל ירוק קצוץ

1 כוס פטרוזיליה קצוצה

ביצה

5 כפות קמח מלא

2 כפות סויה איכותית

אופן ההכנה:

* מגרדים את השורשים, הבטטה, הדלעת והזוקיני. סוחטים להוצאות נוזלים מיותרים.

* מוסיפים את שאר המרכיבים ומערבבים.

* מניחים בתנור חם, בחום של 200 מעלות, על נייר אפייה. אפשר לשמן מעט את הנייר, אך לא חובה.

* אופים כחצי שעה. יש להפוך את הלביבות במהלך האפייה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".