הרב אלישיב זצ"ל: לימוד תורה מיום החתונה עד יום הפטירה

הפטרת וזאת הברכה - "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח')

חמותי הרבנית אלישיב ע"ה אמרה כמה וכמה פעמים לצאצאיה שהקב"ה לא נישאר חייב לה במאומה, והשיב לה במנה-אחת-אפיים של נחת ואושר על מסירותה לתורתו של בעלה הגדול ייבדל לחיים.

"קיבלתי הכל בחזרה ובמנה גדושה, ולא נשארו אצלי חובות", נהגה תמיד להתבטא בפני הנכדים והנינים וכל בני משפחתה.

מה שצריך להוסיף הוא שכבר ביום הראשון שלאחר הנישואין, ממש ביום שאחרי, שלחה הרבנית ע"ה את בעלה לבית המדרש. "ה'ושמח את אשתו' שלי יהיה אם אתה תהיה שם, בין ד' כתליו של בית המדרש, ולא בבית", אמרה לבעלה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

בני המשפחה ממשיכים לספר שמעשה זה חזר על עצמו גם ב...יום פטירתה של הרבנית הצדקנית. בהיותה על ערש דווי, וכבר לא היה בכוחה להוציא מילה מן הפה, רמזה בידיה לבעלה, שבא לסעדה בחולייה, שילך לבית המדרש, ושאין היא זקוקה לו כאן.

ומרן הגרי"ש אלישיב חזר לתלמודו, עד שהודיעו לו את הבשורה המרה על פטירת אשתו.

כך, מהיום הראשון המשותף שלהם, נטווה הקשר על שורשי התורה הקדושה, עמלה ויגיעתה. הרבנית פתחה את שער הנישואין שלה בבית המדרש וסיימה אותו בבית המדרש.

ומה פלא שהקב"ה לא נותר חייב לה, כעדותה?

יש בדברים אלה כדי לעודד לבבות נשברים של לומדי תורה שיצרם מכניס בליבם הרגשות של רפיון וייאוש. הוא מצביע בפני האדם על הישגיו של השני ועל כשלונותיו-שלו, אבל לא רק זאת. עוד יש לו מטרה, ליצר הרע, להביא את האדם לתחושה שהקב"ה לא יחזיר לו, כביכול, על כל המעשים הטובים שעשה ועל כל מה שהשתדל והתאמץ לעשות במשך ימי חייו.

כאשר אדם יודע שבורא העולמים לא נותר חייב, וכל מאמץ רוחני קטן נרשם בספר הזכרונות, והכל משולם עד הפרוטה האחרונה, קל לו יותר להמשיך ולהתאמץ ביודעו שסוף הכבוד האמיתי לבוא.

מתוך סדרת הספרים "טובך יביעו", מאת משה מיכאל צורן