הטור המאויר לפרשת מקץ: כך חינכתי את ילדי ישראל

התקבלתי לעבודה! כמורה מחליף בבית ספר חילוני.

סוף סוף חלומי התגשם! אוכל לחנך את ילדי ישראל הכשרים והמתוקים לתורה, למצוות ולמעשים טובים.

היום הראשון לעבודה הגיע. ממש התרגשתי. כולי מלא ציפיות מתפקידי החדש. אני עומד מחוץ לדלת הכיתה, עוצם עיניים וממלמל תפילה קטנה לה': "ה', עזור לי שאצליח, ושכל מעשיי יהיו לשם שמיים". אני מסובב את ידית הדלת ונכנס. "שלום, ילדים!".

שקט. הילדים מישירים מבט. "מורה חדש!", הם צועקים לפתע, והחדר מתמלא כולו בשמחה אדירה. מה, כל זה בשבילי? מה שלא ידעתי הוא שהם לא שמחו מכך שאני הגעתי, אלא בגלל שהגיע "פרויקט תורן" שיוכלו לשגע אותו.

"בוקר טוב, ילדים. ששש". לא הלך. "בוקר טוב, ילדים", ניסיתי שוב. הם חושבים שמצאו פראייר. אני הרי למדתי לא מעט שנים איך להתמודד עם מצבים שונים של חוסר משמעת. אני כבר מתורגל. "ילדים, שקט!", צרחתי. אולי הגישה הקשוחה יותר תעבוד. ככה זה בשבועיים הראשונים. אתה צריך להיות איתם קצת כמו 'פרעה', אחרת הם יאכלו אותך חי.

זה לא כל כך עזר. היה איזה ילד שפשוט לא "שם עלי". הרגשתי שהוא פשוט פוגע לי בכבוד. אני, המורה המכובד, מדבר, והוא לא סופר אותי? אני אראה לו מה זה לפגוע בכבוד שלי. "ילד, מה שמך, חמוד?", שאלתי. "אני מבקש שתצא מהכיתה ותלך למנהלת". לא האמנתי. הוא פשוט קם ועשה מה שאני אומר. הייתי מרוצה מעצמי. החזרתי את הכבוד האבוד שלי. "יופי, חמוד, תצא". הילד הסתובב אלי פתאום, ואמר: "טוב, מותק". ויצא...

"לא שמעתי את זה", אמרתי לעצמי, בניסיון נואש להדחיק. אבל כשכל הכיתה החלה להתגלגל מצחוק, הבנתי שזה לא ילך. הרגשתי חולשה. קפאתי במקום. מה שאגיד ואעשה עכשיו ייזכר לדורות בבית הספר הזה. אני ממש לא רוצה לעבור במסדרון ושכולם יקראו לי "מותק".

עצמתי עיניים, ואמרתי "ה', אני בידיים שלך".

אחרי "התייעצות מהירה עם ה'" החלטתי לשחק אותה נעלב. התחלתי לארוז את חפצי. הילדים היו המומים. "המורה, מה קרה?". "שום דבר, סיימתי להיום. אתם יכולים ללכת הביתה". עשה רושם שהילדים לקחו את זה קשה. בעודי מקפל את הדברים שלי, הילדים עברו אחד אחד ואמרו לי שבת שלום. זה עבד! החזרתי את כבודי!

הילדים יצאו מהכיתה, וראיתי שנשאר עוד ילד אחד קטן, חמוד וביישן. "חמוד, שהיה לך שבת שלום", אמרתי לו. הילד הרים את הראש.

"שבת שלום גם לך, מותק".

השורה התחתונה

"לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה"

כתוב במשלי: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו"

כתב ה"פלא יועץ", שזה חיוב על האדם שחברו עשה לו טובה כל שהיא, שתמיד תהיה חקוקה בליבו ושיזכור אותה תמיד. שלא יגמול עם חברו בשום רעה, וישלם לו טובה ככל שבאפשרותו. אפילו שאם פעם עשה לו רעה, שישכח את זה, ומהר. שתמיד יזכור את הטובה שעשה לו וכך ישיב לו.

ומסיים "הפלא יועץ" בלשונו המתקתקה: "...אם קיבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה או הדריכו בדרך הטובה והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהוג בו כבוד, ואם לא ינהג בו כבוד כראוי, אין לך כפוי טובה גדולה מזה. וישא ביום ההוא קל וחומר בעצמו כמה וכמה חיב אדם לבוראו, המרבה להיטיב רוב טוב לבית ישראל עד אין חקר, כך גדלה חובותינו עד חקר".