דבר תורה לפרשת מקץ: איך ידעו אחי יוסף שהישועה הגיעה דווקא בזכות התפילות?

"מה זו אינטליגנציה?" שאל טלאל הערבי את חיים, שכנו היהודי. חיים נעתר ברצון: "אני אשים כף יד פתוחה על הקיר, אתה תרוץ בכל הכח ותיתן לי אגרוף ביד. בסדר?"

הערבי, גם אם לא הבין, הסכים. אלא ששנייה לפני שהאגרוף הגיע, הוריד חיים את ידו מהקיר, וטלאל ריסק את ידו בעוצמה לקיר. בעודו מתעוות מכאב, שומע טלאל את חיים: "הבנת? זו אינטליגנציה".

לאחר חודש הגיע תורו של טלאל להראות לאחד מחבריו בסוד כמוס את הפטנט. הם יצאו לשדה כדי שאף אחד לא ישמע, והוא הסביר: "אני אשים את היד על הקיר..." החבר מחה: "איזה קיר? אנחנו בשדה".

טלאל נעצר לרגע ותיקן את עצמו: "טוב, אני אשים את היד על המצח"...

* * *

אחי יוסף ניצבים לפני הכניסה לשליט המצרי בחשש. בפעם הקודמת הואשמו בריגול, שמעון הושם כעירבון בבית הסוהר והם נאלצו לספר ליעקב שגם את בנימין עליהם להוריד איתם למצרים, אחרת ייוותרו ללא מזון.

"וייגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית", אומרת התורה. בעל הספר "שפתי כהן" על התורה, מתלמידי האר"י הקדוש, שואל: מדוע דיברו אל האיש בפתח הבית דווקא?

והוא מבאר: יעקב התפלל על השבטים להצלחתם, ובירך אותם בלשון "וא-ל ש-די ייתן לכם רחמים לפני האיש" – בפתח הבית, מקום שבו אמורה להיות המזוזה שעליה מופיע שם ש-די, אמרו השבטים שזה מקום המסוגל לקבלת תפילתו של אבא.

מסיים ה"שפתי כהן": כאשר אמר יוסף לשבטים "שלום לכם אל תיראו", נרגעו השבטים לשמע ברכת השלום של השליט המצרי. "אז ידעו", חותם ה"שפתי כהן", "שהתפילה של אביהם עשתה פירות".  

ולכאורה, יש להבין: דרכו של השליט המתורבת לפתוח בשלום לכל אדם. וכי מה רצו, שייגש ישר לעניין בלי נימוס? מי גילה להם שהתפילה של יעקב אביהם היא זו שעשתה פירות? רק בגלל שהשליט פתח בשלום?

בימיה הראשונים של מדינת ישראל רצו אנשים "נאורים" לחוקק חוק שיוכל למנוע הבאת חיים לעולם. בין התומכים בחוק היה שמואל תמיר, שר המשפטים דאז. רבי רפאל לוין, בנו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, פנה לשני רבנים נכבדים שיבואו עמו לביתו של שר המשפטים, כדי להשתדל לביטול החוק.

"דעו לכם", הבהיר רבי רפאל לרבנים, "מדובר באדם שרחוק מאוד מתורה ומצוות, ולכן מוכרחים אנו לקרוע שערי שמים בתפילה על מנת שנוכל למצוא מסילה ללבו. עד העת היעודה, מבקש אני שתרעישו שמים בתפילות להצלחת השליחות שלנו.

בערב המיועד עלו הרבנים לביתו של השר. רבי רפאל התיישב, וביקש מהשר לשמוע סיפור: "זוג יהודים התגורר ברמת גן במצוקה כלכלית קשה, המצוקה הזו גרמה להם להחליט שאינם רוצים להביא כעת ילדים שיחוו סבל וקושי, ולכן החליטו לעשות מעשה.

"אבי הצדיק, לבטח שמעת עליו", המשיך רבי רפאל, והשר הנהן בראשו לאישור, "שמע זאת, ונסע במיוחד מירושלים לרמת גן. כסף לתת למשפחה כסיוע, לא היה בידו. אולם הוא ישב ובכה שעה ארוכה, עד שהגברת הודיעה מפורשות: "רבי, אל תבכה. החלטתי כבר ששום קושי כלכלי לא ימנע ממני הבאת חיים לעולם".

"הילד הזה, שנולד לאחר השיחה הזו", סיים רבי רפאל בשקט לשר המשפטים, "הוא אתה!"

השר נבוך ונדהם, לראשונה שמע את הסיפור. בו ברגע צלצל להוריו הקשישים, והם אישרו את פרטי המעשה אחד לאחד. לאחר המעשה, השר, כמובן, התנגד לחוק.

עד כאן חלקו הידוע של הסיפור. אולם יש המשך פחות ידוע: שני הרבנים שהיו עם הרב לוין, קצת התרעמו בלבם: "יש לך מעשה כזה חזק ואתה מפחיד אותנו כמה ימים שחייבים להתפלל? הן ידעת מראש שהוא ייעתר לכל מה שתגיד".

רבי רפאל נענע בראשו לשלילה: "לולי התפילות, כל מעשה וסיפור, יהא אשר יהא, לא יצליח לפעול מאומה!"

* * *

השבטים הקדושים ראו בכך שהשליט המצרי פתח בשלום, הוכחה ברורה לכך שהתפילה, היא זו שפעלה.

אמונים אנו עלי השתדלות פיזית ברצותנו לבצע דבר-מה, אולם אם יש מי שהשיג את מבוקשו וחושב שזה בזכות ה"אינטליגנציה" שלו, כישרונותיו או מוצלחותו, הרי שזה כמו 'לשים את היד על המצח כשאין קיר'...

בזהירות רבה נוסיף, שייתכן מאוד שחלק גדול מקבלת התפילה, היא האמונה הברורה שההצלחה, כשזו בוא תבוא - היא אך ורק בשל התפילה. זוהי "אינטליגנציה יהודית".