מסר מיוחד מנפוליאון: תהיה חכם ותנצל הזדמנויות

הרב ישראל מאיר שושן שליט"א ידוע בדרשותיו מעוררות הלבבות. בשיחתו השבועית שהעניק לאתר 'דרשו', הביא הרב שושן פירוש נפלא אודות פרשת השבוע הנוכחית:

"מסופר בפרשה על חלומותיו של פרעה – חלום הפרות וחלום השיבולים", פותח הרב שושן את דבריו. "יוסף הצדיק פותר לו את חלומותיו: שבע שנות שובע עומדות להגיע על מצרים, שנים בהן לא יחסר במצרים מכל טוב הארץ. לאחריהן תגענה שבע שנים שחונות כל כך, ששנות השובע לא ייזכרו".

לאחר פתרון החלום, נותן יוסף פתרון לבעיה ומסביר לפרעה כיצד להתכונן לשנות הרעב. "פרעה, תתכונן, תיערך למצב: בשבע שנות השובע העמד ממונה שירכז את המזון, ויצמצם את הפצת האוכל. אם כל קונדיטוריה מקבלת בזמן רגיל טון קמח ליום, תוריד להם ל 400 קילוגרם ואת ה 600 הנותרים תכניס להקפאה למשמרת… באופן זה, כאשר תגענה שנות הרעב, יישארו מספיק מאגרי מזון לציבור". זוהי עצתו של יוסף הצדיק.

הרב שושן מביא את שאלתו של הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל: יוסף הציע לקחת כמחסנאי 'איש נבון וחכם'. אך לכאורה, מדוע יש צורך בתכונות אלו? לכאורה, היה צורך במחסנאי טוב, עם שוטרים, שיהיה לו כוח לעצור ולא לתת יותר מזון לציבור, מהי ההדגשה על נבון וחכם דווקא?

תשובתו של הגר"א לופיאן היא כי בשנות השובע מסתנוור האדם מן השפע, הוא רואה את כמויות האוכל האדירות שמגיעות למאפיות ולקונדיטוריות, וקשה לו לדמיין את שנות הרעב. הוא מתחיל ללחוץ על האחראי: 'אל תוריד לי כמות כה גדולה מן הכמות הרגילה, תוריד פחות… '

"משום כך", מסביר הרב לופיאן. "יש צורך לקחת דווקא איש חכם. במסכת אבות נאמר: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד'. רק אדם שיכול לראות בעיני רוחו את הילד הרעב מתחנן לאמו: 'אמא, חתיכת לחם!' ואת האם הנואשת עונה לו בדמעות: 'אין, אין לי מה לתת לך!' רק אדם כזה, שלא יסתנוור מהשובע יוכל לנהל את חלוקת המזון ואכסונו.

"אוי, איזה טיפש הייתי. לא יכולתי למלמל כמה פרקי תהילים בדרך הביתה?"

הרב שושן ממשיך ומסביר כי לימודו של רבי אליהו הוא מוסר השכל גדול לאדם החי בעולם הזה: "אדם מגיע לעולם לשבעים שמונים שנים, מקסימום מאה ועשרים שנים", מזכיר הרב שושן את מקסימום שנות חיי האדם. "בשנות השובע שלו, בימי חייו עלי אדמות, יש לו אפשרות לאגור כמויות של מזון רוחני – מצוות, משניות, לימוד ועוד.

"אך, כאשר הוא מגיע לעולם האמת תמו שנות השפע, עכשיו הוא יכול להתקיים רק על מה שהצליח לאגור. יגיע האדם לעולם האמת וימרוט את שערות ראשו: 'אוי, איזה טיפש הייתי, לא יכולתי למלמל כמה פרקי תהילים כשהייתי בדרכי מן הבית לבית הכנסת? לא יכולתי לנצל את הזמן ללמוד עוד פרק משניות…?' כמה נצטער על כל ברכה שיכולנו לברך בכוונה גדולה יותר, וכל הזדמנות שלא ניצלנו כראוי", קורא הרב שושן מדם לבו.

"אחים יקרים, אני רוצה לספר לכם סיפור, את הסיפור האחרון על הגאון מוילנא", אומר הרב שושן. "בסוף ימיו, שכב הגאון מוילנא במיטתו כשהוא על ערש דווי. מסביבו כבר היו התלמידים ואנשי החברה קדישא. לפתע, ראו הכל שעיניו זולגות דמעות. אחד מתלמידיו, שהרגיש, כי אלו הם רגעי הלימוד האחרונים, שנותר לו ללמוד מרבו, פנה אליו ושאל: 'על מה הרב בוכה? מה יש לרב'ה לחפש פה בעולם הזה? עוד מעט יגיע רבינו לגן עדן, במתיבתא דרקיע עם רבי שמעון בר יוחאי, עם כל התנאים, מה יש לרב'ה בעולם השפל הזה?'", שאל התלמיד את רבו הגדול.

הגאון, בשארית כוחותיו הרים את הציצית ואמר בכאב: "כמה כסף עולה ציצית? פרוטות בודדות. במספר פרוטות ניתן לקנות מצווה ששקולה כנגד כל המצוות כולן. כל שניה שאדם לבוש עם ציצית, כאילו קיים את כל המצוות… עוד מעט, כבר לא תהיה לי הזדמנות לקיים מצות ציצית. למעלה אין ציצית, אין ברכה, אין יהא שמה רבא. אין אפשרות לקיים מצוות בעולם האמת, ועל כך אני בוכה! איך אפשר לעזוב עולם כ"כ יקר, אשר בו במספר פרוטות ניתן לזכות לחיי נצח?!"

"לצערינו, אנחנו חיים פה כמו בתרדמת, ר"ל", קורא הרב שושן בכאב. "אנחנו לא מנצלים את האפשרויות שמסתובבות לנו תחת לרגליים".

"נפוליאון הבטיח לחיילים שבחזית פרס שלא ניתן כמוהו מעולם"

הרב שושן מספר סיפור נוסף: "לפני כ 200 שנה, כבש הקיסר הצרפתי האדיר נפוליאון מדינות רבות. במהלך המלחמה העקובה מדם, הצליחה מדינה אויבת לגרום לו אבדות קשות. נפוליאון המובס עמד אובד עצות, חייליו נפלו בזה אחר זה, והכישלון בחזיתות היה מוחץ.

"קרא נפוליאון לשר הצבאי שלו, והורה לו: 'מסור לחיילים שבחזית, כי חייל שילחם בכל כוחו, וימסור נפשו להציל את הממלכה – יקבל פרס, שלא ניתן כמוהו מעולם!' הידיעה הדרמטית הועברה בין החיילים, והללו ניסו בכל כוחם להילחם עד טיפת דמם האחרונה. ואכן, התוצאות בקרב לא הכזיבו. עוד ועוד גדודי אויב הובסו ושוב חזר נפוליאון לעמדת הכיבוש כבראשונה. המצביא שהביא לניצחון הקרב, הובא אחר כבוד בפני נפוליאון, והקיסר האגדי, חיבק ונישק אותו ואכן, כהבטחתו, נתן לו מתנה שלא ניתנה מעולם לאף אדם.

כעת, הגיע תורו של הפרס האגדי. "אוצר יש לי", אמר נפוליאון. "אוצר המלוכה, והוא בן מאות שנים. זהב, יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. בעוד שלושים יום, אני מזמין אותך להיכנס לתוך חדר האוצרות של בית המלוכה, למשך חמש דקות תמימות, וליטול משם ככל אשר תאווה נפשך!"

המצביא התמלא בהתרגשות גדולה: הוא הולך להפוך לאחד מעשירי תבל. במשך חמש דקות יהיה בבית האוצרות, כאשר בכל שניה הוא יכול לחפון בידיו המוני יהלומים יקרי ערך. שהות של חמש דקות בבית המלוכה הינה הזדמנות שלא תסולא בפז.

יומיים לאחר מתן ההבטחה, התחרט נפוליאון מהבטחתו הנדיבה. "מה עשיתי? כיצד זה הזמנתי אותו להיכנס לחדר אוצרותיי?! חמש דקות זה המון זמן הוא יוכל לגרוף לעצמו הון עתק, יכולתי לתת לו סכום גדול… מה עשיתי?!".

אבל את הנעשה אין להשיב. אין זה מכבודו של מלך לשוב בו מהבטחותיו. קרא המלך ליועציו, שיתף אותם בבעיה שנוצרה, והתייעץ עמם כיצד ימעיט את גודל הנזק.

האומלל יצא בפחי נפש ופרץ בבכי עז: "אוי, כמה טיפש אני!"

"הוד מלכותו", קרא אחד מחכמיו, "אל דאגה, יש לי רעיון נפלא! נשלח את אנשינו לבדוק מה אוהב החייל, ממה הוא מתרשם, מהי משאת נפשו, ונסיח את דעתו בעזרתם של גירויים חיצוניים… וכך אט, אט ירדו להם חמשת הדקות היקרות והנזק יפחת". שליחים נשלחו לעקוב אחר הזוכה, ולבדוק מה ימשוך את ליבו. לשמחתם, הם גילו שהוא אוהב מאוד מוזיקה, ליבו נמשך אחרי הנגינה. הכין המלך בחדר האוצרות, תזמורת מיוחדת ויפה בעלת תשע נגנים, והוחלט שכל חצי דקה יצטרפו עוד ועוד נגנים לתזמורת הייחודית, על מנת להסיח את דעתו של החייל, ולמשוך את ליבו לעמוד וליהנות מן המוזיקה היפה במקום לאסוף אוצרות יקרים.

הזוכה המאושר, שלא ידע מה מתוכנן עבורו, כבר הזמין רהיטים, בית חדש, בגדים וכל טוב הארץ עם אשראי בלתי מוגבל, הכל ידעו שבעוד ימים ספורים הוא יהיה מעשירי הארץ והסכימו למכור לו ככל אשר חפץ ליבו.

הגיע היום המיוחל. כרכרה מכובדת מארמון המלוכה הגיעה לביתו להביאו לארמון המלוכה. וכך, כשהוא מצויד בשקים גדולים, הגיע לארמון בלב הולם. מיד כאשר נכנס לחדר האוצרות המתינה לו תזמורת פילהרמונית יפיפייה, שפצחה מיד בניגון מופלא. המנגינה המיוחדת והתזמורת האדירה שיתקו אותו לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לפסוע, ולו פסיעה אחת קטנה. מהופנט הביט בנגנים המנגנים בעוז.

הוא מביט בשעונו, אבוי! חצי דקה עברה. הוא מנסה ללכת, מזיז רגל אחת, ופתאום ששה נגנים חדשים מתחילים לנגן, ניגון מיוחד ונפלא, שכמוהו לא שמע מעודו. הוא ניצב כמכושף מול המוזיקה הנדירה שהושמעה לאוזניו, ולאט לאט חלף לו הזמן בלי ששם ליבו לכך, והוא שכח איפה הוא נמצא.

לפתע, הגיע אחד מאנשי המלך, תפס בצווארו ואמר בתקיפות: "אדוני, זמנך תם, הסתיימו להם חמשת הדקות המובטחות, עליך לצאת מיד החוצה!"

האומלל יצא בפחי נפש, ופרץ בבכי עז: "אוי, כמה טיפש אני, חמש דקות תמימות ניתנו לי, ויצאתי משם ריק! לו הייתי לוקח איתי אפילו חופן אחד של יהלומים, הרי הייתי יכול ליהנות מתזמורת מפוארת כל החיים!! אויה לי, בזבזתי את כל האוצר בשביל שטויות".

הרב שושן מסיים את הסיפור: "סיפור זה הוא גם משל לעולם הזה. העולם הזה הוא כ- 5 דקות לעומת העולם הבא. מה הם מאה ועשרים שנים אל מול חיי הנצח הממתינים לנו?! כשנגיע לשם, הרי נתפקע מרוב צער, על כל רגע שלא עסקנו בתורה, על כל ברכה שלא ברכנו כראוי. תחושת ההחמצה על כל מצווה שהחמצנו תלווה אותנו בבואנו לעולם האמת".

המסקנה ברורה: יוסף הציע לפרעה למנות איש נבון וחכם. "הבה נהיה חכם הרואה את הנולד, נחטוף עוד מצוה, עוד חסד, נא לזולת עוד מילה טובה, פרק משניות, ואז נזכה באמת, לחיות את החיים, לנצל אותם,  להפוך אותם מרגע גשמי לרגע נצחי", מסיים הרב שושן את דבריו המחזקים.

הדברים מובאים באדיבות אתר 'דרשו' לזיכוי הרבים.