"כשאני מצייר, אני מרגיש מחובר": ראיון עם הצייר אורי דביר

את ציור-השמן, המלאכי-משהו, של ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן, קיווה מאוד ר' אורי דביר (53) לשגר לתערוכת ציורים בינלאומית בהולנד. "בתמונה הזו", הוא מסביר, "אין שבטיות. היא מדברת לכל אחד באשר הוא שם. גם אם מדובר ביהודי רחוק שמתגורר בפריז ואין לו שום מידע על יהדותו – כך שאינו רואה ברב דמות יהודית שהוא מבין אותה – כאשר הוא רואה את הרב יושב בסלונו המקולף, עוצם עיניו ומביע פני התבטלות, אתה רואה שדבר לא נתפס אליו. הוא לבדו. זה כל מה שיש בתמונה. קשה לי להסביר את זה. זו באמת אחת מהתמונות האהובות עליי".

אנחנו יושבים בסטודיו הביתי של דביר שבמעוז האמנים (לשעבר) "קריית האמנים" בצפת. ציורי תמונה לא מעטים מעטרים את הבית-הסטודיו. לצד הציור של מרן הגר"ע יוסף זיע"א (שעוד מעט נשמע עליו) נראים ציורי דיוקנאות של הגרי"ש אלישיב והרבי מערלוי זצוק"ל. כעת, אם שאלתם, הוא שוקד על ציור תמונתו של הצדיק רבי דב קוק שליט"א מטבריה, בתפילה, אחוז בשרעפי-קודש.

אתה מצייר הרבה רבנים.

"נכון. אני באמת קשור לרבנים. אני חושב שהאיכות שאני מקבל כשאני מצייר את הרב אלישיב לומד – היא אחרת לגמרי, כי אני מרגיש מחובר. אני חי באותה דרך. זה לא כמו לצייר ציור מדויק ונאה, אבל לא מהלב".

"גם מי שלא חי בעולם היהדות, כאשר הוא פוגש בציור של גדול בתורה לומד, יש לו חיבור פנימי מסוים אליו. הוא מרגיש שהרב עוסק במשהו רוחני עליון, אמנם טמיר ממנו.

"באמת בציור של הרב שטיינמן ניתן לראות דמות שמשוחררת, כביכול, מהסמלים. ספר זה סמל. היהודי אמור, הרי, ללמוד בעל-פה. ניתן היתר מיוחד לכתיבת התורה. אבל לומר את האמת, איך לי יומרה להראות לגויים את הציור ולהצביע בנחת: 'אוהו, איזה קידוש ה''. אני לא נמצא שם".

אתה, חשוב לספר, מצייר מדויק מאוד. קשה, אודה, להבחין שמדובר בציור ולא בצילום.

"כאן אתה נגע בנקודה שחשוב לי מאוד להדגיש אותה, ואני מדגיש אותה גם בשיעורי הציור שאני מוסר: אני ממש-ממש לא מתכוון להתחרות בצילום. זו לא מחמאה בשבילי שכשאומרים לי שהציור שלי הוא כמו תמונה. כיום, כשלאומנות אין הרבה מה לומר, הציור מתחרה עם תמונה. אתה יכול לפגוש אדם מצייר משחת-נעליים או ירקות בשוק, וזה נראה אותנטי. אבל זה לא הקו שלי. אילו הייתי שואף להגיע לרמת צילום, הייתי פשוט מצלם. הרי הרבה יותר קל לצלם מלצייר. אני אפילו מקפיד לעתים לקשקש כמה קשקושים בציור, כדי שיזהו שזה בסך-הכול ציור.

"הייתה לי משפחה בכפר בירייה, שלאחר מות האב ביקשו הבנים שאצייר אותו. לקחתי את התמונה שלו וציירתי לפיה. הם הגיעו אליי לאחר כמה ימים נרגשים: 'אבא הגיע לבקר בבית', תיארו. אני למד מזה כמה הציור יכול לחבר אנשים".

רבים שרכשו מציוריו מעידים שהם פשוט יכולים להסתכל על ציור כמהופנטים, מבלי לשים לב שהזמן חולף ביעף. זה כל-כך לא אופייני לדור שלנו, המהיר והבלתי מרוכז כל-כך.

ככלל, איש שיחנו מצייר רק ציורי-שמן, שנעשים באמצעות צבעי שמן. "זה ציור תמים, עמוק ונקי", הוא מסביר. "לציור-שמן ייחודיות שאין בציור אחר".

הפרח הפלאי

אורי דביר נולד ברחוב אהוד שבשכונת הכרמל בחיפה. בשנות טל-ילדותו למד בתיכון עירוני ה', ב"גימנסיה ביאליק" ועוד. "היינו מגיעים לבית הספר, בא נודה, כדי 'לעשות שמח'. בשביל מה אתה חושב מגיעים לבית ספר ממלכתי? צריך שיהיה מעניין... ותמיד ציירתי, כבר מימי הגן. הייתי תמיד 'הצייר של הכיתה'".

- ואז, כילד חילוני, יצא לך לצייר מוצגים בעלי אופי דתי?

"לא. ממש לא".

בגיל 16 התגייס לצה"ל, למסגרת פנימייה צבאית-ימית. במשך שלושה חודשים בלבד "שרד" שם. הים לא היה חביב עליו במיוחד, ואו-אז נאלץ לקבל גט-פיטורין מצה"ל. הדבר הזה פינה לו זמן להשקיע בתחביב הציור. לשם כך סר למכללת "עין-הוד", כפר ציירים ידוע, כדי להשתלם במקצוע. ברבות הימים גם שם לא היה לו נעים והוא שב לצייר בבית הוריו.

בשלב מסוים יצא לניכר. בפרק חשוב בחייו צייר "ציורי-רחוב" שלדבריו הביאו לו התפתחות חשובה באומנות. "התחלתי עם ציורי-הרחוב באמסטרדם. הייתי צריך להתפרנס ממשהו, ובד-בבד ראיתי חובבנים שמציירים ציורים על רצפות הרחובות, דבר שגרם לי חשק לחקות אותם. זה ממש 'הלך'", הוא מתאר. לאחר מכן המשיך את ציורי-הרחוב גם בפריז, ולאחר מכן בארץ – ברחוב דיזנגוף החילוני.

תמיד קיננה בו, בילד-הנער, שאלת האמונה ותכלית הבריאה. "אני זוכר שכילד שאלתי את אבא שלי פעם איך נהיה העולם, והוא השיב לי שהאלוקים ברא אותו. ואז נפל לי האסימון. אבא שלי לא היה חילוני אמתי. הוא אמנם גדל בבית חילוני, אבל אמי גדלה בבית של שומרי מצוות, יוצאי-חלציו של פוסק נודע באירופה של טרום השואה. בראש השנה אף ביקרתי עם אבי בבית כנסת".

"תמיד העסיק אותי מאד נושא האמונה. הייתה לי גם חוויה מיוחדת כילד בן 8. הייתי הרבה בים, לרוב מתבודד עם עצמי. ביום מן הימים ישבתי באיזו 'דיונה', ועברתי חוויה שאני זוכר אותה חזק מאוד. לידי היה פרח לבן, 'אל-מוות' שמו. הפרח הזה שורד גם בהעדר מים. שאלתי את עצמי לפשרו של הפרח הזה, ואז הבנתי שהוא לא מעשה ידי אדם. שאלתי את עצמי: מי באמת ברא את הפרח הזה? הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ממה שנראה בעין, שיש השגחה פרטית, וכי מי שעשה את הפרח הזה כל כך יפה, הוא זה שיצר את כל הבריאה המופלאה שלנו. זה 'הקפיץ' לי את הרגש, אבל ילד הייתי, וילד לא יודע להמיר ראייה מפעימה לחיי מעשה".

שתיקת האמנים

בגיל 28 חל המפנה הדרסטי – הוא החל לשמור שבת. ואז הסקרנות החלה רק להציק לו יותר ויותר. "הסתקרנתי מאוד, ורציתי ללמוד יותר ויותר. הפריע לי מאד, למשל, שאני לא יודע הלכות. אתה צריך לדעת לאן לפנות בפועל כל רגע, ואתה לא יודע. זה בלתי-אפשרי ככה. אני זוכר שעסקתי אז בציור-קיר ענק במשך חודשיים, הייתי טרוד מאוד, אבל תמיד הפריע והציק לי העדר הקשר עם בורא כל עולמים".

כדי למלא פערים, קבע לימוד ב"חברותא" עם הרב יצחק לנדא ז"ל, חבר ילדות ששב לפניו, וליווה אותו בצעד הראשון.

ר' אורי נשמע נרגש-משהו, דומה שרטט חולף בגוו. עיניו ניצתות, כמו אז. "אני חייב לציין שהכרתי את אנשי הבוהמה – סופרים, ציירים ואמנים בולטים ביותר, ולפני שעשיתי את הצעד הזה פשוט שאלתי כל מי מהם שרק יכולתי: תגיד לי, על מה אתה סומך כשאתה נוסע בשבת? הרי אין לנו ספרים אותנטיים כמו התנ"ך, שמספר לנו מה היה, מה יהיה ומה צריך לעשות. היה מדהים לגלות שאין להם על מה לסמוך. הם פשוט החרישו. לא ידעו מה להגיד לי".

בשלב מסוים, לפני כחצי יובל, עבר עם חברו, הרב לנדא, לצפת, וביקש להסתפח ללומדים בישיבה לבעלי-תשובה "אור יקר", שבפאתי העיר העתיקה. עד הרגע הזה הוא לומד בישיבה מדי בוקר.

- אחרי שאתה לומד בבוקר, הציור נראה אחרת?

"לא רק הציור. כאשר אני לא לומד – אני בעצמי, קודם-כל, מרגיש לא מחובר. נסחף עם כל דבר קטן. בעצם הלימוד המועט שאני יכול ללמוד – אני מרגיש שהחיבור שלי להקב"ה הוא חיבור אחר לגמרי. זהו חיבור רוחני שקשה לי להסביר אותו. בלי ללמוד סוגיה, 'תוספות' טוב, זה משהו אחר. משהו אחר".

אמני האמונה

אמן הציור מקריית האמנים אינו לבד. כולנו מכירים את בעלי-התשובה המיתולוגיים, נוסח הרב איקא ישראלי ז"ל, ויבדלחט"א מזכה הרבים הרב אורי זוהר. מאז זה כבר הפך לשיטפון מבורך. כמעט מדי שבוע מעדכנים אותנו אנשי הידברות על עוד "כוכב" חילוני מעולם המוזיקה, התיאטרון או המשחק, שחורצים איקס גדול על העולם והבליו ומגלים סימני קרבה לתפילין ולתורה.

ר' אורי, אתה, כמי שמכיר את החבר'ה מהעולם הזה, מזהה שמדובר בתהליך תשובה עמוק ורציני, או חלק מסחף המוני ו'טרנדי' שלעתים אולי מותיר את התשובה חצויה משהו?

"ה'טרנד' הזה, אם אתה מבכר לקרוא לו כך - משמח אותי מאוד בסופו של יום. לא אכפת לי שזה 'טרנד', העיקר שאנשים שבים הביתה, לאבא שבשמים".

ר' אורי עוצר שניות אחדות מדיבורו, ולאחר לגימה ממשקה ה"תות-בננה" ממשיך: "זה כמובן גם דבר טוב, כי זה הופך את מציאות התשובה של אותם אנשים לקלה בהרבה. שכן, פעם היית צריך להילחם עם כל החברים כדי לעשות את הצעד הזה. (אגב, עם ההורים היתה לי סייעתא-דשמיא מיוחדת). אנשים גדלו עם תחושה שלילית מאוד ביחס ל'דוס' המצוי, כאילו הוא מבעית ושחור-משחור. היום הכול הפוך. אי אפשר להבין את זה. בקיצור, רק מבורך התהליך הזה".

איזה ציור היית רוצה מאוד לצייר ועדיין לא ציירת?

"היית מאוד רוצה לצייר דיוקן עצמי, כחלק מביטוי לפנימיות. הרי הפנים זה לא משהו חיצוני; זו הפנימיות של האדם. דרך הציור אולי אצליח לגלות את עצמי יותר".

"החרדים רוכשים ציורים"

בבתיהם של שומרי המצוות לא רואים יותר מדי, בלשון המעטה, ציורי אומנות של נופים קסומים או ציפורים מצייצות. ולא מדובר, כמובן, על אלו הביתיים שנעשו במסגרת חוג במתנ"ס השכונתי. הציבור החרדי, נראה, לא מוזיל ממון כדי לרכוש ציורים אומנותיים. די לו בתמונות של גדולי ישראל שצילמו שוקי לרר או יעקב כהן. בגלריות בעיר העתיקה בצפת תמצאו בעיקר תיירי חוץ נכרים, או יהודים נטולי-כיפה. אבל דביר לא מסכים עם ההנחה המסתברת הזו: "אני חושב, ומניסיוני", הוא מפתיע, "שחרדים רוכשים יותר ציורים מחילונים. כי אברכים, למשל, כאנשים עם חשיבה מעמיקה ונקייה מאוד - יש להם רגישות מיוחדת לביטוי של הציור. הם לא עמוסים. היתה לי גלריה במשך שנים, ואני ראיתי איך היהודים החרדים מרגישים קשר עם האמנות.

"למעשה, אברך, שרגיל לדון דיונים רוחניים ופחות רואה חיצונית אלא פנימית, הוא בהחלט רואה את מה שיש לתמונה להביע. ההתעניינות היא חזקה מאוד. אולי גם בגלל שהם פחות רצים אחרי החומריות וה'מה-חדש' שפוסל את האתמול. הם נושמים את האמת.

"אני, אישית, מביע הרבה בציור. אני עובד בעיקר בלילות, ובשקט שלי. אולי זה העומק, ההתבודדות הנקייה והשקט הצפתי שאין דומה לו, שמביא אותי להבעה חדה יותר".

אנשים קונים ציור לסוכה?

"בהחלט. אבל יותר פוסטרים של גדולי ישראל, כנהוג".

הוא מספר שפגש פעם יהודי בלתי-דתי עדיין, שביקש לרכוש דווקא ציורים יהודיים. "יש לי חבר חילוני שמאוהב ביודאיקה. הוא רכש ממני ציור של אב לומד עם בנו וכדומה".

ומדוע?

"יש לאנשים פינה חמה מאוד בלב לציורים היהודיים של פעם. זה מדבר להרבה, הפעם הפשוט הזה".

אמנות הענווה

הליכותיו אומרות ענווה. שפתו – שפת אמנים, אמנם, אבל לא גבה לבו ולא רמו עיניו. אולי, אני מהרהר לעצמי, זו התורה שמעדנת ומזככת את האישיות. הוא ממש לא מייצג את האמן הישראלי הסטנדרטי, שמביט עליך במבט 'אמני', מבט של 'מלמעלה'.

קריית האמנים, למשל, זהו מקום שאולי נותן לאמנים תחושה של 'אליטה'. מורמים-מעם שכאלו. אנשים שרואים את העם ממרומי הגיגיהם, וכותבים מדי יומיים "מכתב אמנים" לראש הממשלה בסוגיה אקטואלית כזו או אחרת שעומדת על הפרק.

קריית האמנים, דווקא הם שבחרו להגיע לצפת, לא היו סמל ה"אנטי", מדגיש ר' אורי, בשונה ממה שרגילים לחשוב. "אני חושב", הוא אומר, "שבצפת אי-אפשר להיות חילוני. כי אם אתה נמצא בתל-אביב, ואתה רואה רק דולרים – זה בהחלט משפיע עליך. אבל כאן, בצפת, מה כבר ניתן לראות? רק רוחניות. גם היופי שכה מאפיין את העיר הזו הוא רוחני למדי. וגם אם אני רואה נוף אורבני – הוא 'תופס' אותי בשל הרוחניות שבו. אני לא חושב שיהיה יהודי שיגור בצפת ולא יקבל מהחן הרוחני שלה".

אבל עדיין, אם נתייחס לראשית דברינו, יש אולי מהאמנים שמרגישים "אליטה", או לפחות מעניקים תחושה שכזו לציבור הרחב. קשה להתעלם מהתחושה הזו.

"אני חושב, עד כמה שזה יישמע לך מנותק, שזה הפוך. אמנים שאני מכיר מרגישים 'פרסונה נון גרטה', נקודה. האמנים האמתיים רואים את העולם, את הציפורים ואת השמים. הם יודעים להתפעל מהעולם, ולראות, ממילא, את אפסיותם.

"אגב, למילה אמנות אין מקור בחז"ל. אנחנו כן מוצאים בגמרא בקידושין – 'לעולם ילמד אדם את בנו אמנות קלה'. אולי יש לזה שורש במילה אמן, שאומן רואה את המציאות ועונה אחריה באמן.

"ככלל, האמנים לא מזדהים עם הזרם הכללי. זה נכון מאד. ואני יכול להבין גם למה. הוגה-דעות או סופר, למשל, לא נהיה כזה בגלל שבחר במקצוע. בי, למשל, הצליפו כל העת שלא להיכנס למקצוע הזה. האמן האמתי, יהיה בו שאר-נפש שכזה, והוא ימשך דווקא לשוליים, שם נראית האמת בשיא יופייה או כיעורה. אני חושב שלאמנים, כאנשים מתבוננים יותר, יש בהחלט מילה פחות רדודה ושטחית על הנעשה בעם. יש להם ניתוח מקורי ולא 'המוני' לנעשה, כולל גם ביקורות כמובן".

* * *

החדר הזה – חדר-העבודה של דביר – המדיף ריח סיגריות חריף, מעוטר, כאמור, בשלל ציורים מושכי-עין. במרכזו מתנוסס ציור-תמונה של מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זיע"א.

ראית את מרן זיע"א פעם?

"כן, זכיתי לראותו פעם אחת. זה היה לפני שנים רבות מאוד. אבל אחדד: הקשר שלי עם מרן זיע"א לא נולד מתוך תמונה, אלא מתוך קשר לתורתו הגדולה, ב'יביע אומר' וב'לוייית חן'.

"כאשר מרן זיע"א נפטר, הייתה בי עוצמה של צער שלא חזיתי מראש. זה היה בעיני הרבה יותר מאשר להיפרד מאיש תורה, אלא גם מכזה שהצליח 'לרדת אל העם', במלוא מובן המילה".

שלושה ימים אחרי הסתלקותו של מרן זיע"א, במוצאי שבת, צויר הציור הזה. "הציור הזה מבטא את גדלותו בתורה, ובעיקר את התופעה, הנדירה בעולמנו, שהרב לא הסתגר בעצמו, ודבר לכל יהודי באשר הוא".

פולמוס הדיוקנאות

מה אומרת ההלכה על דיוקנאות – שאותם אנו מכירים מהרבה בתים יהודיים? מתברר כי בשונה ממה שחשבנו, התמונה איננה פשוטה כפי שנראית במושכל ראשון.

"חקרתי את הנושא מיד לאחר ששבתי בתשובה", מודה דביר. "זה הנושא הראשון שלמדתי ובדקתי. ליבון הסוגיה העלה שדעת הרמב"ם, שרק ציור עם תבליט אסור מהתורה, משום 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה', לא סתם ציור. מלבד זאת, רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א החמיר בנושא, מבחינת תורת הנסתר בלבד, וזאת רק בצדיקים שחיים עמנו היום".

למעשה, מדובר בנדון הלכתי מרתק, שהועלה לא אחת בכתביו של מרן גאון עוזנו בעל ה"יביע אומר" זיע"א. הנדון מושתת על כך שבדברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ט), בביאור הפסוק "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", מבואר שהמדובר הוא בעושה עבודה זרה לעצמו, אף על פי שלא עבדה. אבל תמונת אדם לנוי גרידא, כל שאינה בולטת, מותר לעשותה.

וידוע שיש שהסתייגו מצילום מסיבות נסתרות, אולם זהו מנהג צדיקים וחסידים. אבל מעיקר ההלכה כבר פשט המנהג להקל להצטלם, בכל אופן בצילום פוטוגרפי. והוא הדין שמותר לצייר דיוקן אדם.

בשו"ת "יחווה דעת" (חלק ג' סימן סג) מעלה מרן זיע"א נושא זה בהרחבה. למען האמת, הנדון שם עוסק בצילום תמונה, אך בתוך דבריו נראה שמקיש זאת גם באשר לציור.

בראשית דבריו מביא מרן את דברי הרמב"ם הנזכרים, ונוקט שכך גם נקט להלכה מרנא הבית יוסף זיע"א. עם זאת, הוא מביא גם שורה מרתקת של חכמים שסירבו אף שיציירו ציור דיוקנם. כך למשל מובא שם, כי החכם צבי, מרוב חסידותו, החמיר על עצמו וסירב שיציירו ציור דיוקנו, אף בציור של צבע.

מצינו בספרי השו"ת כי יש לדבר אף משמעות הלכתית של ממש: בשו"ת 'דברי מלכיאל' נקט שיש להחמיר שלא להצטלם בתמונה פוטוגרפית, כיוון שלדעת הריטב"א – מגדולי הראשונים – מדובר באיסור גמור. מכאן הוא מוחה במנהג הרווח בבתי ישראל: "ולכן לא יפה עושים התולים צורות ותמונות של צדיקים על הכתלים של חדרי דירתם". כך גם בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ב') - לרבי עובדיה הדאיה זצוק"ל, העלה להחמיר, זאת בהוספת נופך של חכמי הקבלה שנזהרו בזה מאד.

אכן, להלכה למעשה מביא מרן זיע"א שלל פוסקים הסבורים כי האיסור להצטלם שייך לאנשי ה', צדיקים ואנשי מעלה. אולם פשט המנהג להקל בדבר בקרב עמך בית ישראל זה עידן ועידנים.

(ואכן נודע בשערים, כי חכמים ראשונים נמנעו מלהצטלם. נימוקים רבים נתנו לכך, גם על דרך הפשט. כך נהגו גם חכמי תורת המוסר, תלמידיו ותלמידי תלמידיו של מחולל תנועת המוסר – רבי ישראל סלנטר זצוק"ל. באגרת ששלח תלמידו הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל זצ"ל, לבנו יקירו, גוער בו על ששלח לו תמונות ('בילדער' בלשונו) של בני המשפחה: "אדמו"ר לא היה חפץ במנהג הזה. כמדומה שהיה אומר כי על פי הזוהר הקדוש אין להביט עליהם. גם אני חושש שהוא בכלל סיחה נאה. כמדומה אצלי שהמוציא הוצאה על זה ללא ספק עובר באיסור 'בל תשחית' מן התורה". עם כל זה מודע הוא שמנהג שהתפשט בעולם הוא, וכדרך בעלי המוסר מפיק ממנו משל נאה לחיים על חובת הציור וההשבה על הלב, כדרך המביט בציור, שעולה בקרבו תחושת עונג, זאת למרות שמכיר כבר בתמונתו).

את דבריו המאלפים חותם מרן זיע"א בדברי הגראי"ה קוק זצ"ל בתשובתו (שו"ת 'דעת כהן' סימן ס"ו): "אמנם יש חסידים הנמנעים מלהצטלם, ויש לדבריהם מקום בשיטות הפוסקים. מכל מקום ההלכה שנתקבלה בישראל על פי דין השולחן ערוך, שמותר לצלם צילום פוטוגרפי ולצייר צורת אדם בצבע על הלוח, ואין בזה שום איסור מצד הדין כלל. וכן נפוץ המנהג גם אצל החרדים לדבר ה', כשיש צורך בדבר משום חיבוב התורה והיהדות".

"כל הלכה שהיא רופפת בידיך, צא וראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן", מצטט מרן זיע"א את דברי הירושלמי לסיום. "והנח להם לישראל, אם אינם נביאים – בני נביאים הם".

בהתאם לכך, גם 'נוי הסוכה' של חכמינו, חכמי הדורות, שהיה בדמות דיוקנאות ותמונות של גדולי ישראל, מוכיח כי לא ראו בכך כל חשש איסור. צאו וראו בסוכתו של מרן רבינו ה"יביע אומר" זיע"א בעצמו, ותיווכחו בזאת.

גם בסוכת רבי שלמה זלמן אוירבך זצ“ל, מסופר, נתלו שבעת מיני ארץ ישראל, וכן דיוקנאות של חכמי ישראל (חרף העובדה שבכל השנה הקפיד הרב שלא לתלות אותם בביתו).

מי שהקדיש את הפן ההלכתי לשאלת הדיוקנאות בסוכות בייחוד, היה, בין היתר, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ“ל - רבה של ירושלים קרתא דשופריא. בתשובותיו, "שלמת חיים" (חלק א‘ סימן רכ“ז), שואלו השואל איך נהגו הנוהגים לתלות דיוקנאות של גדולי ישראל בסוכה כאשר יש שחששו לדבר משום טומאה, וכאשר הב“ח סבור שמדובר באיסור של ממש. על כך משיב הרב זוננפלד, שאילו באמת נוהג התולה להימנע מכל השנה, יש לו להימנע מכך גם בסוכה, אבל שאר האנשים אין להם לחוש כלל ואדרבה – יש בכך משום ’תשבו כעין תדורו‘, שכן כך היא צורת דירתו של אדם.

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com