התעוור פעמיים ומדבר לראשונה: "אפילו שזה היה רק לחצי שנה, אני שמח שזכיתי לראות"

שנת 1982 תישאר חקוקה בזכרונו של דני ליאני, לעד. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, היה ליאני חייל ששירת בחטיבת גולני בביירות ולדאבון הלב התעוור בקרב, כתוצאה מפגז שהתפוצץ לידו. בן 22 בלבד היה ליאני כשזה קרה. "פתאום נופל פגז מטרים ממני, ופוגע בטנק שהיה לידי", משחזר ליאני, בראיון שנעשה איתו לMako. ואז נפל הפגז השני, ועטף את הכל בעלטה גמורה. "פתאום, הכל היה שקט וחשוך. מישהו כיבה את האור, ואני מתחיל לצעוק: 'אני עיוור, אני לא רואה כלום'". 

מחשבות רבות התרוצצו במוחו, ולא נתנו מנוח. אך אחת מהן, הפחידה אותו יותר מכל. "דאגתי שלא אתחתן", אומר ליאני. "מי תסתכל עליי? זה הדבר הראשון שחשבתי עליו".

ואז - התחיל המסע. במשך שלושה חודשים שכב ליאני בבית החולים, אך גם כעבור שני ניתוחי עיניים - ראייתו מיאנה לחזור. בסוף, כשכלו כל הקצין וכבר לא היה מה לעשות עבורו - שוחרר לביתו, בידיעה שמעתה יצטרך להשלים עם ה'גורל' ולהבין שמאור עיניו לעולם לא ישוב. 

מצד אחד, הלב כאב. מצד שני, ליאני לא נשבר, ולרגע לא נתן לעיוורון לעצור אותו ולמנוע את מה שהוא כן יכול להשיג. וכך, למרות המגבלה - שלוש שנים לאחר הפציעה הכיר את סוניה - שהייתה אז סטודנטית ועולה חדשה מצרפת. "המבט של הלב יותר חשוב מהמבט בעיניים", היא חוזרת כיום על מה שהרגישה אז, כשהסכימה להינשא לו, והפכה אם לארבעת ילדיו. 

הבשורה המשמחת: 'סוף סוף תוכל לראות את אשתך וילדיך'

24 שנים חי ליאני בחושך גמור. עד לאותו יום נפלא, שבו קיבל את הבשורה המשמחת ביותר בחייו - שנמצא סיכוי להשיב את מאור עיניו. היה זה בבדיקת עיניים שגרתית שביצע בשנת 2006, כשהרופא יידע אוותו על שיטה חדשה של השתלת קרנית בעינו. "התרגשתי מאוד, למרות שהרופא הזהיר אותי שהסיכויים לא גבוהים. החברים הזהירו אותי שלא לפתח ציפיות, אבל איך יכולתי לעצור את זה?".

ואז התרחש הבלתי אפשרי. אחרי הניתוח, מאור עיניו שב אליו והוא הצליח, לראשונה בחייו, לראות את אשתו וילדיו. זה היה הרגע המכונן בחייו. "הוא פשוט תפס לי את הפנים והסתכל על כל פרט ופרט. לא זזתי, ולא הבנתי מה קורה", אומרת בתו. השמחה הייתה גדולה, אך ככל הנראה - מוקדמת מדי. "שישה חודשים אחרי זה, הראייה הלכה ודעכה. העצב היה חלש מדי".

על מה שחש באותה תקופה, התבטא ליאני ואמר: "אתה נכנס לדיכאון כזה שהוא לא פשוט. אתה לא משתף אף אחד, והתחושה היא שאתה מאכזב את כל מי ששמח בשמחתי". ובכל זאת, החיים נמשכים כסדרם, ולמרות התחושות הקשות שתקפו אותו - ליאני רואה את חצי השנה הזו, כמתנה 'חד פעמית' שהוענקה לו. "אפילו שזה היה רק לחצי שנה, אני שמח שזכיתי לראות את אשתי וילדיי לפחות פעם בחיים. הרגע שיצאתי מבית החולים עם סוניה, זאת התמונה הכי חזקה. כל פעם שאני מדבר על זה, אני רואה את המבט והחיוך שלה", הוא אומר.