כלל א: הבנת משמעות הסבל בחיים ותועלתו

הסיבה העיקרית לרוב המשברים הנפשיים היא תחושת האין אונים וחוסר היכולת להתמודד עם קושי או סבל מתמשך, או כזה המגיע לפתע בעוצמה רבה, והאור אינו נראה בקצה המנהרה.

 

במצבים אלה עלול האדם לחוש בודד ועזוב בעולם מפחיד ומאיים, עד כדי שבירה נפשית המכניסה אותו לעולם דמיוני הרחוק מאד מהמציאות האמיתית סביבו.

המעניין הוא שגם אנשים משכילים בעלי אופי סמכותי ורציונאלי אשר שימשו בתפקידי מפתח פיקודיים, מסוגלים ליפול למשברים נפשיים הכוללים חרדות ופחדים דמיוניים.

כמובן שהרבה יותר קל לא להיכנס למשבר מאשר לצאת ממנו. ואכן, באמצעות התבוננות נכונה, ניתן למנוע את תחושת המתח הקודמת למשבר, ואף להקל מסבלו של מי שכבר נפגע מהם.

 

התבוננות זו יוצרת מוכנות נפשית להתמודדות עם קשיים, באמצעות הבנת משמעות החיים, סיבת הסבל בעולם והטוב והתועלת שישנם בו או שיבואו בסופו של דבר ממנו. וכשהנפש מבינה את אשר מתרחש, אינה נבהלת מההתפתחויות הקשות ואינה נשברת.

 

נבאר את גישת היהדות לנושאים אלה, ומתוך כך תיסלל מאליה הדרך אל השלווה ושמחת החיים.

אבן היסוד אשר עליה בלבד ניתן להשתית את ההבנה כי קיימת סיבה לסבל, סיבה אשר נועדה לטובת האדם, וכי במה שנראה רע טמון טוב, היא האמונה בהשגחתו העליונה של האלוקים.

 

אדם היודע כי העולם נברא כדי להיטיב לאדם, ואין מקרה בעולם. אלא הכל מושגח על ידי הבורא הצופה את העתיד ויודע בדיוק מה טוב באמת לכל אחד, מבין היטב כי בן-אנוש המוגבל מטבע בריאתו בחכמתו ובטווח ראייתו, אינו יכול להכיר את התמונה השלימה ולדעת מה טוב לו באמת. למשל, איש אינו יכול לראות את העתיד ולדעת שאילו העסק שכשל היה מצליח והוא היה מתעשר כפי שתכנן, היה עושרו מזיק לחינוך ילדיו והם היו סרים מהדרך הישרה. הוא גם לא מתייחס לאפשרות שעושר זה היה אמור להזיק לו ואפילו לסכן את חייו, כאותם אנשים שנרצחו בגלל עושרם.

 

כך גם הנולד מכוער במראהו או עם מום או מחלה כרונית, או אדם אשר הגיע למצב קשה זה במרוצת ימי חייו, אינו מעלה בדעתו את האפשרות שהוא, בהיותו עדיין נשמה ללא גוף, ביקש זאת טרם לידתו כדי לתקן משהו ממעשיו בגלגולו הקודם.[1]

על האדם החי בעולם להפנים שבוראו אוהב אותו וחפץ בשלומו ובטובתו.

ואם כן בודאי שיש סיבה לסבלו אשר כל כולו מכוון ונועד בודאי רק לטובתו. אלא שהחכמה האנושית המוגבלת אינה מאפשרת לו להבין את הסיבה הנכונה למקרה האישי שלו. וכבר נאמר על כך:[2] "הַנִּסְתָּרֹת לַה´ אֱלֹהֵינוּ" וכמו שכתב רבנו בחיי בספר חובות הלבבות[3] כי פסוק זה מתייחס לעובדה שאין ביד האדם לדעת את ההסבר השייך למקרה האישי שלו, אבל בידו להבין כי קיימת סיבה נכונה לכל אשר עובר עליו וכי הכל לטובה. וכדברי חז"ל בתלמוד[4] "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד [כל שעושה המרחם, הלא הוא ה´ יתברך, לטובה עושה]".

 

כדי להגיע להזדהות שכלית ומוחשית עם הדברים, על האדם לבחון תחילה אם אכן עשה את ההשתדלות הטבעית הסבירה המוטלת עליו באותו תחום, כגון קבלת טיפול רפואי בעת מחלה, חיפוש אשה/בעל בעת עיכוב בהקמת משפחה, חיפוש מקום עבודה בעת קשיי פרנסה וכן כל כיוצא בזה. ואם אכן התברר לו כי הוא מצידו כבר עשה את ההשתדלות הסבירה מצד דרכי הטבע ולמרות זאת הבעיה אינה באה על פתרונה, יבין ויפנים כי העיכוב והסבל טובים הם על אף שאינו רואה זאת כעת. או אז לא רק שלא ישנא את קשייו, הוא אף יאהב אותם וישמח בהם. וזה סוד אושרם ושמחתם של גדולי התורה והמידות בכל עת ובכל מצב.

 

הבנה זו ניתנת להשגה שכלית והגיונית באמצעות מבנה מחשבתי בן ארבע קומות שכולן ידיעה והכרה:

א. יש בורא לעולם

ב. הכל מושגח על ידו ואין מקריות בעולם

ג. הוא אוהב את ברואיו - ובכללם אותי, וחפץ רק בטובתנו

ד. הוא אינו מוגבל ביכולותיו

לאחר הפנמת ארבע יסודות אלו והזדהות מוחלטת עמם, על הסובל לשאול את עצמו:

 

"מאחר ואני יודע את האמיתוֹת הללו, עלי להבין מדוע אין הבורא האוהבני עושה את רצוני? הלא אינו מוגבל! ומי שבידו לברוא יש מאין ולהזריח בכל בקר את כדור האש הענק הנקרא שמש, בודאי שבידו לעזור לי ולפתור בקלות את בעיותי. הלא הוא חפץ בטובתי, מדוע אינו עושה את רצוני??"

 

התשובה היחידה והאמיתית היא: "משום שהוא בחכמתו הגדולה ובידיעתו את העתיד יודע כי בסופו של התהליך, התועלת תהיה כולה שלי. אני איני אלא כילד קטן שאינו מבין מדוע אביו מחייבו ללכת ללימודים בבית הספר ואינו מאפשר לו ליהנות ממשחקיו במשך כל שעות היום. חכמת האב גדולה מחכמת הילד, ראייתו רחבת היקף לאין ערוך מראיית הילד והוא יודע את אשר צפוי לו בעתיד אילו ילך לפי הבנתו הקטנה.

 

ואם כך הוא באב בשר ודם, בודאי שאבינו שבשמים יודע מהו הטוב ביותר עבורי! ובפרט שהעולם הזה עולם בר חלוף הוא וכולו הבל הבלים. ומנקודת מבט גבוהה ואמיתית, אין דאגותי וצרותי אלא כצרותיו של ילד הבוכה בכי תמרורים על אניית הנייר שלו אשר טבעה במי גיגית. עוד יום יבוא, אף אני אגדל ואבין כי כל העניין אשר בעבורו אני כה כאוב, אינו אלא דמיון פורח." וכך ידבר ויסביר לעצמו, עד אשר יפוג כאבו. ואם ישכיל לחנך עצמו לכך בהתמודדות עם בעיות קטנות בזמניו הטובים, אזי גם אם יבואו עליו חלילה צרות גדולות, כבר מעוצב ובנוי הוא וכלי מלחמתו בידו לנצח בקרב ולא ליפול למשברים נפשיים.

 

אדם המשתית את חייו על תפיסה זו, חי באושר ושמחה תמידיים. הוא נראה בעל ייסורים המוקף צרות, אך טוב לו עם עצמו והוא שלם ומאושר במצבו. חז"ל לימדונו כי החי על פי תפיסת עולם נפלאה זו, שמח בחלקו גם אם חסר לו ממון וכלפי העולם נחשב הוא כעני, אך לאמיתו של דבר הוא העשיר האמיתי! שהרי עושר הוא עניין יחסי, ואם בעל מיליון דולר מתהפך על משכבו מדאגה ומקנאה על שאין לו מטוס פרטי כלאותו חבר שפגש היום, הרי הוא בעצם עני.

 

שכן עצם תחושת החסר היא הגדרת העניות. בעוד שהשמח בחלקו, גם אם חסר ממון הוא, עצם תחושת המילוי הופכת אותו לעשיר. שהלא מי עשיר יותר ממי שמלא?!

כלומר העושר או העוני אינו תלוי בריבוי או מיעוט הממון, אלא בהתייחסותו של האדם למצב בו הוא שרוי. והאדם היודע כי נמצא הוא בהשגחתו התמידית של הבורא הנותן לו את הטוב לו באמת, נעשה ממילא שמח בחלקו.