חברה שלי, אל תפחדי מן התקווה. הסוף הטוב עוד יבוא

רציתי לכתוב לך, ממש בדמעות, כמה הגיגים כאובים שעלו לי אחרי השיחה שלנו.

אני – כולנו בעצם – מנסים כל הזמן לשמור את הראש מעל המים. לשמור על השמחה, על השפיות, על הרעננות... ולפעמים נראה לנו שהצלחנו. עד שמגיע איזה גל עכור שמראה לנו בדיוק את כל הרגשות הקשים שאולי הדחקנו או לא רצינו להקשיב להם. אז חשבתי על אחת מהמסקנות שהגעתי אליהם בדרך הארוכה והמפותלת הזאת...

אנחנו מפחדות מהתקווה!

כל- כך הרבה פעמים היא התנפצה על פנינו בכאב אדיר, שהשכיח את כל רגעי החסד שהיו אי פעם, כשהיא עוד היתה רלוונטית... וככל שהתקווה היתה גדולה יותר ומבטיחה יותר -  הכאב שכנגדה גדול יותר.

ואז אנחנו מחליטות שעדיף לא לקוות יותר! כי זה כ"כ כואב. והחיים לימדו אותנו שזה לא משתלם לנו, להיפך, זה רק שובר ומחליש ומצער. אז יותר לא נקווה, ולא נישבר. נחיה במצב כזה של "חיים עם מה שיש" במקרה הטוב, או במקרה הטוב פחות - מצפים לגרוע, כי כך נחסוך מעצמינו את הכאב שבהתבדות. אולי אפילו נרוויח על הדרך קצת שמחה, כי זה לא גרוע כמו שציפינו...

זה נראה לי כאילו נכנסנו למעין מנהרה ארוכה, עם קירות עבים ומגנים. המנהרה שומרת עלינו מאד מכל סערה, מכל נפץ ומכל מה שמכאיב לנו בחוץ, ואנו מרגישות בה שלווה, פחות טלטלות. אנחנו מוגנות יותר, ולא נתונות לחסדיה של כל אכזבה שהיא, שבד"כ ממהרת לבוא.

אבל מהר מאד אפשר להרגיש שהמנהרה הזאת מסתירה מאיתנו לא רק את הרע. כי מנהרה כמו מנהרה, לא נותנת גם לאור ולחום להיכנס!

כי התקווה – שהמנהרה מגינה עלינו מפניה – היא אולי מכאיבה, אבל בד בבד היא נותנת גם

אור, היא נותנת עתיד, היא נותנת כיוון. נותנת אמונה שיום אחד, יבוא הטוב הזה שלו אנו מצפות.

היא, לפחות, משמרת את החלום, ואת הזיכרון הזה ש – כן, מגיע לי, וזה יבוא!

בלי התקווה הזו, המנהרה סגורה. ואז אני מוגנת, אבל לא מאושרת...

הרי כמה שדברו על זה, וזה אולי שחוק, מי יודע אם היינו מגיעות אי פעם למחשבות האלו אם הכל היה דופק לנו בחיים כרצוננו? אני מתכוונת לזה שאם נחשוב רגע באמת ובכנות – ה' ברא אותנו, הוא נתן לנו את החיים האלו ומשמר אותם בתוכנו בכל רגע. הוא נתן בנו את המחשבות, את הרגש, את התקווה, את הפחד והאכזבה. הוא נתן לנו את הנסיון הזה, וגרם לזה שנהיה, ברגע זה, עדיין לבד, בשעה שחברותינו עסוקות ממש ברגע זה בהחזרה של ילדיהן מביה"ס ומהמעון.

ד' החליט את זה! בכוונה תחילה! זה לא במקרה!

לא היו כאן שום טעות או פספוס.

אין בכלל קיום למחשבה של "אם היה כך וכך... כבר הייתי נשואה באושר מזמן", כי מי שנתן לנו את הנשימה הראשונה כשנולדנו, ושלח אותנו בדיוק לידיה של האמא הזאת – זה הוא עכשיו שמעכב אותנו, הוא שבחר בשבילנו בדיוק את המצב הזה, על כל גווניו ותסמיניו.

וזה כואב. במיוחד כשרוצים, ומתפללים, ובוכים, ומבקשים, ומנצלים כל הזדמנות, ועושים הכל, ושואלים הרבה, ומתאמצים, ו... כלום! כך, לפחות, זה נראה בעינינו.

אנחנו כל- כך חסרי אונים. גורלנו כל- כך לא בידינו. זה כ"כ מתסכל, אין בידנו לעשות כלום!

כמו שזה לא היה בידה של הבחורה המושלמת (אם יש אחת כזו), להינשא באושר ולהיות אמא.

רק בידיו!

אז בלי קשר למה שצריך לחשוב, האמת האמיתית היא - שאם ה' הוא האלוקים שברא אותנו, אז הוא יכול להושיע בשנייה! ויעידו על כך כל אלו שנושעו בשנייה – אנשים שנפקדו פתאום אחרי שנים, רווקים מבוגרים שנישאו באושר יום אחד, חולים שנרפאו, ועוד המון.

לנו קשה להרגיש את זה, כי למרבה הכאב – מעולם לא טעמנו מהתחושה הזאת. אבל היא תגיע!, באמונה, היא תגיע!

ואז – לא נצחק על כל מה שעברנו, כי זה כאב, וזה טעון כל- כך. אבל לפחות נדע שהוספנו לעצמינו המון ערך מוסף, ושחסכנו מעצמינו כאב כשהאמנו, קיווינו והתאכזבנו, ושוב קיווינו והאמנו, ושוב התאכזבנו...

ושוב קיווינו!

אני באמת מרגישה שעברתי, ואני עוברת, המון כאב בחיי. אבל עם כל הלב- אני לא מצטערת על זה! אני מרגישה שזה הוסיף לי המון, והפך אותי לשווה הרבה יותר! וזה רק בגלל שתמיד רציתי עוד לקוות ועוד להאמין ועוד להתחזק, אף על פי שלפעמים זה היה קשה עד בלתי אפשרי. התקווה הכואבת הזאת שומרת עלינו, על השמחה שלנו, על החיות שלנו ועל האמונה שלנו.

ולסיום, משהו יפה שקראתי בשבת וחיזק אותי מאד, מהרב פינקוס בספרו "שערים בתפילה":

"ואתה אחי, שמע יסוד גדול באופן כללי – אין לך דבר המביא ברכה וישועה כמו השמחה והטוב לבב, ואין לך דבר המביא רעות וצרות כמו העצבות... ובמקום שיש שמחת הלב ואור החדווה – שם שורה הברכה וההצלחה... החסיון בד' הוא כמו לחסות בצל אילן – שכל מי שמתקרב אליו יכול לחסות בצילו (לא משנה אם הוא רשע/ צדיק/ נכנס לשם בלי כוונה), מכיוון שזוהי עצם מציאותו, שכל החוסה בה' ובוטח עליו, ממילא יהיו לו כל הברכות והישועות בעולם..."

הלוואי שנזכה שה' יכניס המון שמחה לחיינו, ונשמח מדברים אמיתיים, עד שיבלו שפתותינו מלומר די... בקרוב!

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.