לא יחדל אביון מקרב הארץ - למה יש עניים?

בתורה נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא). הקב"ה מצווה אותנו לתת צדקה לעניים, ומתנות לאביונים, ומבטיח לנו כי בזכות הצדקה הזו: "יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשך, ובכל מישלח ידך" (טו, י), אך נשאלת השאלה, מדוע עשה הקב"ה בעולמו מתחילה, מציאות שבה יהיו עניים ונזקקים?

ובכן, מציאותם של עניים היא מציאות מתבקשת בעולם שיש בו חטא ומחסור. כשאדם וחווה חיו בגן-עדן, ה' מילא את כל מחסורם. מדרש מספר כי: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין" (סנהדרין דף נט, עמוד ב).

אולם ביציאה מגן-עדן הושם האדם בארץ שיש בה מחסור, והפרנסה מגיעה מתוך קושי, והחטא קרוב אל האדם להכשילו: "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ו). הקבלה מלמדת שחטאים שבני אדם חטאו ולא זכו לתקן - גורם להם לשוב בגלגול בכדי לתקן את מה שפגמו, ונסיון העוני נועד לתקן את נפשם. ה' פועל עם הבריות מידה כנגד מידה. אנשים יפי תואר שהתגאו ביופיים החיצוני, או שהעליבו אנשים מכוערים, יכולים לשוב על כך בגלגול בתור אנשים מכוערים או בעלי מומים; אנשים עשירים שהתגאו בעושרם, ולא ריחמו על עניים, או שחטאו בממונם, עשויים לשוב בגלגול כעניים כדי לתקן את העוון שפגמו. זהו נסיון קשה מאוד, כי הוא כולל בו לא רק מחסור פיזי, אלא גם בושה מן הבריות.

ה' מזהיר בתורתו באופן דומה, שמי שלא מרחם על אלמנות ויתומים ומצערם, עשוי למצוא את עצמו באותו מצב: "כל אלמנה ויתום לא תענון, כי אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב, כא). הסיבה שהקב"ה נתן בלבנו רחמים על המסכנים, ונתן לנו את מצוות צדקה, היא כדי שנרחם ונעזור לעניים. תפקיד זה הוטל עלינו.

(צילום: shutterstock)

ה' גוזר עוני על אנשים לתיקון נשמתם, עבור כפרת עוונות, וגורל זה נקבע להם עוד לפני שירדו לעולם הזה, כפי שנאמר בגמרא: "דרש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון - לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה - גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - אינו אומר" (נידה דף טז, עמוד ב).

ישנם אנשים שמסתכלים בהצלחה של אחרים, ושואלים מדוע הם לא זכו בעושר, או מדוע נגזר עליהם קושי בפרנסה שאין לשכן. האמת היא שלכל אדם יש חשבון נפרד משלו, בשל מעשיו בגלגוליו הקודמים, ומה שירד לעולם לתקן. מה שנגזר על אחד לא נגזר על השני. לכל אדם יש חשבון פרטי משלו. אל להסתכל במה שקיבל השני, כי יש לו חשבונות אחרים משלך, ובגלגולים קודמים הוא היה במקום אחר ממך. עלינו רק לזכור את הכלל ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" (בבא קמא דף לח, עמוד ב), והכל נועד לבסוף כדי להטיב לנו בעולם הבא.

אך את העקרון הזה חשוב לזכור: ההצלחה בפרנסה, כמו גם הקשיים בפרסנה, נקבעו לנשמה עוד לפני שירדה לעולם; רק צדיק או רשע לא נאמר על הנשמה מראש, כי הדבר תלוי בבחירה החופשית של כל אדם. יחד עם זאת עלינו לזכור, שלמרות שהכל נגזר משמים עוד לפני שירדנו לעולם, מכל מקום הקב"ה נתן לנו אפשרות לקבל שפע נוסף מעבר למה שנגזר עלינו - זוהי כוחה של התפילה והביטחון: "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י). ה' נתן לנו את האפשרות להתפלל על מצבנו, לעשות תשובה ולקיים צדקה, ובאמצעותם למתק גזירות שהוטלו עלינו אף בטרם ירדנו לעולם, ואפילו לבטל גזירות קשות.

על דרך זו לימדונו רבותינו כי "תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", ואמרו חז"ל (שבת, דף קנו, ע"ב): "צדקה תציל ממוות". הגמרא מספרת לנו על מקרים רבים בהם מותו של אדם בגיל צעיר נגזר עליו עוד לפני שירד לעולם, אך בכח הצדקה הוא שבר את הגזירה שהוטלה עליו. כך לדוגמה, נגזר על בתו של רבי עקיבא למות ביום שבו תתחתן, אך ה' זימן עני רעב לחתונתה, כולם היו עסוקים בחתונה ולא שמו ליבם אליו, אך הבת ראתה אותו מרחוק, והגישה לעני את הסעודה המיוחדת שהוכנה בעבורה! מאוחר יותר גילתה שאת סיכת-השיער שלה נעצה בכותל, וסיכה זו פגעה בראשו של נחש שהיה אמור להכישה באותו היום.

היכולת לעשות חסד עם עניים היא זכות אדירה במעלתה, ולכן בכוחה לשבר גזירות רעות. הסיבה לכך נאמרה בגמרא: "כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים" (שבת דף קנא, עמוד ב).

הקב"ה נוהג עם בריותיו מידה כנגד מידה. לכן התורה הקדושה מדריכה אותנו לעשות לעניים ברווח: "כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ט), ולא זאת בלבד, אלא התורה דורשת מאיתנו לתת לעני את הצדקה בשמחה ובמאור פנים: "נתון תיתן לו, ולא ירע לבבך בתיתך לו" (טו, י). ובזכות כך התורה מבטיחה לנו: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשיך ובכל מישלח ידך". מלכו של עולם מבטיח לנו, שכל הנותן צדקה מצבו יוטב. הצדקה היא זכות גדולה, שבזכותה זוכים למיתוק הדינים ואפילו לביטול גזירות.

(צילום: shutterstock)

עד בוא הגאולה השלמה, תהיה מצויה מציאות של חטא של כפרת עוונות בעולם, מסיבה זו נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך ולענייך ולאביונך בארצך" (טו, יא). ה' יתברך רוצה לעשות חסד עם העני באמצעותנו, ומינה אותנו לשליחים לדבר מצווה. הוא יתברך נתן לנו את הזכות להטיב לעולם ולהטיב עם עצמנו על ידי פיתוח מידת הרחמים. ה' הוא רחמן, ובזכות רחמיו אנו זוכים להידמות אליו, ולהתקרב אליו יתברך.

שמעתי פעם סיפור מזעזע, על גוי רשע אחד שעבר ברחוב, ראה אשה זקנה וענייה שמבקשת נדבה, ואמר לה: "אם הקב"ה לא מרחם עליך ולא עוזר לך, אז שאני אעזור?!" והלך לו. באכזריותו לא רצה להבין, שהתפקיד לעזור לעני הוטל עליו, ולבו הרע הזיק רק לעצמו. ה' מנהל את העולם, והוא יתברך יגלגל לעני את הכסף שהיה עליו לקבל, רק שהעשיר הפסיד את שכר המצווה שהיה יכול לזכות בה. להבדיל בין הטמא לטהור, רבנים רבים הודו לעניים על שנתנו להם את הזכות לקיים מצוות צדקה!

בחג הפורים מצווה כל איש וכל אשה מישראל לתת שתי מתנות - לשני אביונים. במצווה זו מודים על הצלת עם ישראל מגזירת המן, ועל כל החסדים שה' עשה ועושה עימנו תמיד. שהרי האמת צריכה להאמר: הכסף והפרנסה בעולם הזה כלל לא שייכים לנו, הם ניתנו לנו בתורת פיקדון, וה' מינה אותנו לשליחים עושי רצונו. כולנו אורחים בסעודתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכל מה שניתן לנו - ניתן לנו מאיתו יתברך בצדקה ובחסד. אז "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" (פרקי אבות ג, ז).