הרבנית ימימה מזרחי לפרשת ויגש: "כל היום הפסיכולוגיה אומרת לנו: ’יש לכם בעיות? ההורים שלכם אשמים בהכל’"

לפרשת "ויגש" אני תמיד קוראת "ויתרגש". אין פרשה יותר מרגשת מזו בכל התורה ומה בה בא לידי ביטוי? כוח ההתערבות הכל כך ישראלי הזה. אני קוראת לו "כל ישראל מתערבין זה לזה". הרי אם תחשבו על כך, המצב הגיע למבוי סתום: שליט מצרים המרושע דורש להשאיר אצלו את בנימין והאחים כולם יודעים, שבזה אבא יעקב לא יעמוד. מה יהיה?

ה"שפת אמת" אומר שברגע שיהודה פשוט מתערב בסיפור הזה – והרי אין לו מושג איך הוא מחלץ עכשיו את בנימין מידי מושל מצרים (שהוא, בעצם, יוסף בתחפושת) – אבל  יש לומר, שידע יהודה שכיוון שנתערב על בנימין, סימן הוא שבידו להביאו לאביו בוודאי. וכמו כן ערבוּת ישראל![1]

במילים אחרות, אם את מתערבת, דעי שיש בידך להושיע רק מעצם ההתערבות. רק לדחוף את האף באכפתיות אמיתית, כמו שהעַם הזה יודע לעשות כל כך טוב. להתערב באמת בצער של מישהו אחר.

ולפעמים זה כל כך קשה. בצערו של מי מתערב עכשיו יהודה? בצער של אבא. "אבי, אבי! בן אחד נשאר לאבי מאשתו האהובה רחל. אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י? "

תחשבו על כך – להתערב בצער של אבא שמצידו, ציער אותו כל כך! אנחנו לא יכולות להבין את תהומות מסירות הנפש של יהודה כשהוא עומד מול יוסף / פרעה ואומר לו: "לאבא שלי היו רק שני בנים ואחד טרוֹף טוֹרף ונשאר זה הקטן לבדו". לא נכון, יהודה. לאבא שלך יש עוד עשרה ילדים, אתה ביניהם.

נכון, אבל את הבנים של רחל הוא אוהב יותר.

אז איך אתה נושא את העלבון הזה – ולא זו בלבד שאתה נושא את העלבון הזה, יהודה, אתה עוד מצטער בצער של אבא? והרבה יותר מזה – אתה עורך איתו עסקה מזעזעת. יהודה אומר ליעקב "אבא, תן לי את בנימין. אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ. מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ. אם המצרים ירצו לעולל לו משהו הם יעשו את זה לי, אבא". ויעקב? הוא מסכים!

מה, שוב יש פה דם סמוק מדם? אתה שוב מעדיף את בנה של רחל על פניי?

כן.

כל היום אומרת לנו הפסיכולוגיה: "אמא שלך עוללה לך / אבא שלך חירב לך". אך יהודה לא נכנס לשם בכלל; אף על פי כן אני רוצה לשמח את אבא שציער אותי.

זו תפילה שלא שבה ריקם. "אֵיךְ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל אָבִ֔י? ה', תשמח לי את אבא ואת אמא ולמה – מפני שהם ילדו אותי וזהו".

חשבתן פעם על פשר המילה "הורים"? והלא ההיריון הוא השלב הקצר יותר בהורות. תשעה חודשים בלבד ולאחריהם, מתחילה העבודה המשמעותית של הגידול.  אז למה כל החיים קוראים לנו "הורים" ולא "מגדלים"  או "מחנכים"? כי ההיריון הוא הציפיה, הוא הבדיקות, המתח, ההימתחות של הגוף. אני מבקשת להפסיק להתרגל לתופעה הזו, שנשים הרות ויולדות. זה כל כך לא מובן מאליו.

איך קוראים ללידה? "יום צרה"; יַֽעַנְךָ֣ ה' בְּי֣וֹם צָרָ֑ה.[2] האישה בצירים והם רק מתחילים בלידה ומתעצמים אחרי הלידה. למה זה צריך להיות ככה ומהו הדכדוך הזה שמגיע אחרי לידה? אותו דכדוך שנתפס כלא-לגיטימי, הלא זה עתה קיבלת את מתנת חייך?

נכון, אבל בגלל היותנו הורים ומתערבים, בפרט נשים שכל הזמן (עוד מתקופת ההיריון) רואות את טובת האחר, אנו מבינים את גודל האחריות האינסופית הכרוכה בלהזין יצור חי ולגדל אותו בקדושה ולתת לו די מחסורו הרוחני והנפשי ואת רוצה להיות שם עבורו. אז כשאת מרגישה שאין לך כוח בגוף ובנפש לפיקדון היקר הזה, החרדות יכולות להגיע. אמאל'ה, מה ה' יגיד עלי? איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?

אנחנו רואות את הרגישות הזו אצל משה רבנו שמסר את נפשו ואת תפילותיו לעם הזה וכשהוא חש את מלוא כובד האחריות, באיזה ביטוי הוא משתמש? של אישה בדכדוך אחרי לידה: הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ, כִּֽי תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י "שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת הַיֹּנֵ֔ק?!"[3]

רחל אימנו לא עומדת בזה. וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ [...] וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה,[4] נפשה העדינה לא היתה עומדת בצער הגדול הזה של מכירת אחים, של גידול ילדים. בבקשה, אל תתרגלו לדבר הכי טבעי הזה שנקרא "אישה אחרי לידה". כמה חשוב להתערב, לעזור ליולדת, להתעניין בה, לשאול לשלומה ולחכות לתשובה.

ואל תקלו ראש כשאתם רואים איש שצריך להיות אחראי לאישה אחרי לידה שלא קל לו איתה, כי הוא לא מכיר אותה פתאום. בבקשה תתערבו, תתערבו. ראינו צרת אחותנו בהתחננה אלינו. בלי חלילה לרמוז לאישה ולמשפחה המדהימה שעשו הכל-הכל, ואני יודעת את זה אישית ואני יודעת עד כמה היא אהבה את בנותיה בכל רמ"ח אבריה ובכל שס"ה גידיה.

יש לי בקשה נוספת מכל המתערבים והמתערבות: אנא, בעדינות. בבקשה, בעדינות כשמתערבים.

המתערבת העדינה של התנ"ך היא סרח בת אשר. כמו סרח עודף היא. מי רואה אותה. 22 שנה היא מסתובבת סביב הסבא העצוב הזה שעוד מעט יורד ביגון שאולה מצער בנו האבוד. בעדינות היא מגישה לו מעדני מלכים (אָשֵׁ֖ר – שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי מֶֽלֶךְ [5]). כל היום הולכת בעקבותיו כמו גחלילית, קוראת את עיניו ואת פניו. לא בגסות. כשבניו וכלותיו באים לתת לו תנחומים, הוא לא מקבל והיא – שנים מתפללת על סבא שישמח כבר, שישמח כבר! ורק היא זוכה לבשר לו בבשורה עדינה: "ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י, סבאל'ה. עוד יוסף חי. הנה, קום. הצער שלך עבר. שָׁ֥בוּ בָנִ֖ים, אל תיפול".

אנחנו מתקרבים ליום עשרה בטבת, היום שבו ה' לא מרשה לנו להיות עצוּרים בצרותינו הפרטיות. ביום הזה נבוכדנצר מלך בבל וחילו הגיעו לירושלים וַיִּבְנ֥וּ עָלֶ֖יהָ דָּיֵ֥ק סָבִֽיב[6]כך נפתח המצור על ירושלים, במילה המצמררת הזו: דייק. אנחנו יודעים שכל בן אדם הוא עיר, עִ֣יר קְטַנָּ֔ה[7]ולפעמים – בליבנו חומה, דייק ואנחנו כל כך מדויקים עם מי שסביבנו: "הוא אמר לי? אני אומר לו. היא לא עשתה לי? אני לא עשה לה". וה' אומר: זה מצור נוראי. צאו מהדיוק. קומו, תתערבו לאחיכם! יהיה בידיכם כוח להושיע אותם.

וְעָֽרְבָה לַֽה' מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם,[8] בעזרת השם.