פרשת יוסף ואחיו, וכבישת הנקמה המתוקה – לקראת פרשת ויגש

הרגישות המיוחדת של יוסף כלפי כבוד אחיו, מתגלה במלוא עצמתה ואצילותה במעמד התוודעותו אליהם. למעשה, באותה שעה היתה בידו ההזדמנות להשפילם עד עפר ולחוש בטעמה הערב של הנקמה המתוקה.

אך לא! במקום זאת, מושל מצרים מושל על לבו שלטון ללא מצרים ומצוה: "הוציאו כל איש מעלי!". חשוב לו שלא יתביישו אחיו ויתגלה קלונם בפני המצרים.

ולא עוד, אלא שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש תנחומא הנ"ל שבאותה שעה הכניס יוסף עצמו בסכנה גדולה, שכן האחים ובפרט יהודה כעסו עליו מאוד, וכאשר יצאו כל שומרי ראשו לחוץ, היו יכולים לקום עליו ולהורגו בנקל.

למרות הסיכון הגדול, יוסף באצילות נפשו אינו מסוגל להעמיד את אחיו במצב של בושה כזו. לאחר שיוצאים כולם מעליו, הוא פונה אליהם בקול ענות חלושה "אני יוסף! העוד אבי חי?...", ותיכף מוסיף להרגיעם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם".

בהמשך המעמד הדרמטי, קורא יוסף לאחיו "גשו נא אלי", וכאשר ניגשו, אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (להלן פסוק ד'). ונשאלת השאלה: למה היה צריך שיתקרבו אליו? הרי הם נותרו שם ולא התרחקו. מיישב רבנו עובדיה ספורנו זצ"ל "שלא ישמעו שומעי הבכי את מכירתו". מצרים ובית פרעה שמעו את בכיו של יוסף (כמו שכתוב בפסוק ב'), ומסתמא הסתקרנו להאזין על דבר מה בוכה המשנה למלך, ולכן ביקש מאחיו להתקרב והתלחש עמם אודות המכירה.

גם בטרם התגלותו אליהם, אנו מוצאים את רגישותו הגדולה לכבודם. כאשר שולח יוסף את אשר על ביתו לרדוף אחרי האחים שכביכול גנבו את גביעו, הוא מצווהו "והשגתם ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה" (לעיל מד, ד). ומדייק בספר "עדי זהב" להגאון רבי עזרא דנגור זצ"ל רבה של בגדד, ממה שנאמר "והשגתם ואמרת אליהם", שציוה את השליח שרק אחרי שישיגם יאמר להם, שלא יכריז עליהם ממרחק, רק כאשר יבוא סמוך אליהם, שלא ישמעו אחרים.

* * *

ובזכות זהירותו הגדולה של יוסף בכבוד אחיו, זכה לברכות מפליגות מיעקב אביו. "ברכות אביך גברו על ברכות הורי" (לקמן מט, כו), אמר יעקב לבנו חביבו באחרית ימיו. כלומר, יעקב העניק ליוסף את כל הברכות שקיבל מאברהם ויצחק, ועליהן הוסיף את ברכותיו שלו. וכל זאת בזכות מה? ממשיך יעקב "תהיינה לראש יוסף, ולקודקוד נזיר אחיו". מפרש התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל: "דהוי רב ושליט במצרים, וזהיר ביקרא דאחוי". יוסף, הנער הדחוי על ידי אחיו, היה לראש ולקודקוד, רב ושליט על מצרים, אך עם זאת היה "נזיר אחיו", זהיר בכבוד אחיו.

מעשה היה בגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", שהזמין לביתו בחור למבחן. כאשר הגיע, אמר לו: "בא ונרד לבית הכנסת הסמוך". מאחר שבאותו יום חש ברע, שאלוהו לאחר מכן בני הבית מדוע העדיף לצאת מן הבית. ענה הרב מתוך רגישות רבה: "עומד אני לבוחנו, ואולי יכשל, ואולי אף אצטרך להוכיחו, ויתבייש. בית הכנסת ריק עתה מאדם, ואיש לא יראהו בכשלונו".