למה העיתונאית הדתייה לא התקבלה למועדון החילוני, למרות הג’ינס ואימוץ הקודים התל-אביביים?

כמעט כל אישה דתיה מכירה את ההרגשה המעצבנת לפיה שופטים אותה ואת יכולותיה המקצועיות על בסיס החצאית הארוכה וכיסוי הראש. על אף שנשים שומרות מצוות עובדות במשרות בכירות בכל תחומי המשק, הן תמיד צריכות להוכיח את עצמן, תמיד צריכות להיות טובות יותר מהמועמדים האחרים שמתמודדים על המשרה, תמיד צריכות להתמודד עם השאלה הסמויה (או לא כל כך סמויה) ברקע: מתי את שוב יוצאת לחופשת לידה?

מכיוון שמדובר במציאות ברורה ומוכרת, הזדהיתי עם הפתיח של רחלי מלק בודה בטור שכתבה בסוף השבוע האחרון, בו תיארה כיצד פסלו אותה בריאיון עבודה על הסף כי: "בתמימותי כי רבה הגעתי אליו כמו שנראיתי אז - שביס צבעוני, חצאית ארוכה, וכמובן שלא טרחתי למחוק מקורות החיים את המילה 'אולפנה'. כשיצאתי משם כבר הבנתי. המטפחת הולכת לפניי. לאן שלא אגיע, כולם כבר מחליטים בשבילי מי אני, מהן דעותיי ומהן תוכניותיי הדמוגרפיות".

עד כאן, מובן ומעורר אהדה. אלא שההמשך עליו מספרת מלק-בודה שונה מחוויותיהן של רוב הנשים הדתיות. אם רובן ינשכו שפתיים וימשיכו לחפש מקום עבודה שרואה מה יש להן להציע ולא רק איזה כיסוי מתנוסס על ראשן, מלק-בודה החליטה שהסיכוי היחיד שלה בשוק הוא לחקות את דרכיהם של האנוסים בימי האינקוויזיציה: "בריאיון הבא, המטפחת סולקה אחר כבוד לטובת סרט דק וחצאית קצרה, והתקבלתי. ברור שהתקבלתי".

אלא שגם הוויתור על עקרונות, כך מגלה מלק-בודה, לא הביא אותה אל המנוחה ואל הנחלה. החילונים, מה לעשות, עדיין רואים בה דוסית. כשמבקשים ממנה להתראיין, מצפים ממנה לדקלם קו אידיאולוגי שנדמה בעיני מפיק התכנית כקו האידיאולוגי של חובשי הכיפה והשביס. "בשבילם אני לא יותר מאשר משבצת. מתנחלת ימנית שאמורה לספק דעות חשוכות כלבבם, אחת שתשב באולפן בתפקיד הרפובליקנית המתלהמת. ואם, חלילה, החלטתי להציג דעה מתקדמת שלא מתאימה לאופן שבו תופסים מתנחלות ימניות, אין לי בעצם מקום באולפן".

מעצבן? בהחלט. במיוחד שלרוב אנשי התקשורת בארץ יש הבנה מעורפלת למדי בדקויות אידיאולוגיות של דתיים. אלא שאז מתחילה מלק-בודה להציג את הקייס שלה, זה שאמור להבהיר לכל בר-דעת למה היחס כלפיה כל כך שגוי. בעצם, היא טוענת, אין כזה הבדל בינה לבין הישראלי החילוני-ליברלי המצוי. "שנינו מאמינים בחופש הביטוי. שנינו דוגלים בכבוד האישה ובזכותה לשוויון. שנינו לובשים ג'ינס וטישרט, אוהבים מוזיקה לועזית משובחת, קוראים ספרי הגות, מייללים על ימי החופש של משרד החינוך, מתלבטים על הילד הבא וכורעים תחת עומס המשכנתא". אבל, היא אומרת, החילוניים לא מקיימים את חלקם בעסקת קירוב הלבבות.  "בזמן שהדתיים המצויים יודעים להבדיל בין היפסטר לסחי, מכירים את המועדונים המפורסמים של העיר, הולכים לפואטרי סלאם ויודעים מתי סיה מגיעה לפארק הירקון, אתם ממשיכים לתפוס אותנו בדיוק כפי שנתפסנו בשנות התשעים - נטולי גוונים וחסרי ספקטרום... פניהם של רוב דתיי הארץ נשואות לתרבות התל־אביבית ויונקות ממנה ערכים, אך זו מפנה לנו בתמורה את גבה אל עבר הים - לניו־יורק ולברלין, לשם עיניה נשואות, שם מתהלכים אנשים כמוה".

(צילום: shutterstock)

זה המקום שבו לא מעט קוראים דתיים מתחילים שלא לזהות את התמונה שמציירת הכותבת. ללא ספק יש בארץ ציבור בעל אוריינטציה מסורתית-דתית שגם מתמחה במוזיקה לועזית וטיולי מועדונים. אבל האם נכון להגדיר אותו בתור: 'הדתי המצוי'? נניח שנתייחס למילה 'דתי' ככזאת שאינה כוללת ציבורים תורניים יותר. עדיין, ספק גדול אם הרבה אנשים שמזדהים כדתיים יתארו את עצמם כ'נושאים עיניים לתרבות התל אביבית ויונקים ממנה ערכים'. מושפעים מחוסר הערכים של התרבות הזו? בהחלט. זה דבר בלתי נמנע. נושאים אליה עיניים? ספק אם אפילו המושבעים שבחילוניים מוכנים לדבר בחרדת קודש כזו על תרבות ה'אכול ושתה כי אף פעם לא נמות' של העיר בלי הפסקה.  

האם חכם כל כך לנופף בהערצה לתרבות הזו?

אבל גם אם מלק-בודה מנסה להסביר בסך הכל שהיא וחבריה הדתיים 'הלא כבדים' חיים באופן דומה מאד לישראלי הלא דתי הממוצע, לא ממש ברור למה היא מנסה לנפנף בערכים תל אביביים ותרבות חילונית. הרי האנשים הללו, אנשי הערכים של תל אביב, הם בדיוק אלה שעליהם היא מלינה: הם אליה שנהגו בה אפליה על רקע דעות קדומות בנושאי שביס וחצאית. הם אליה שהיא יודעת היטב – מניסיונה העגום - עד כמה הם נוטים להכללות והתנשאות כלפי דתיים באשר הם. הם, התרבותיים הללו, שולחים אליה תחקירנית בציפייה שתתראיין להגנתו של איש הנאשם במעשים מגונים – רק כי כיפה מתנוססת על ראשו.

תקנו אותי אם אני טועה: מה בתמונה הזו מעורר כמיהה להיות חלק מהציבור הזה? מה הגדולה בלהתקבל כאחד מהחבר'ה כשהאופן בו מתנהלים החבר'ה האלה (כך מודה מלק-בודה בעצמה) הוא שטחי, מפלה, ובלתי הגון? אם אליטות התרבות והתקשורת הישראליות בזות לדתיים באשר הם, האם זה חכם כל כך לנופף בהערצה לתרבות שיצרה את הבוז הזה בדיוק?

גראוצ'ו מרקס ידוע באמירתו שהוא אינו רוצה להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותו. בתת-המודע, יש כנראה דתיים שמחזיקים באותה אמונה: הקבלה המוחלטת של החברה החילונית היא הארץ המובטחת אותה הם רואים מרחוק, ואליה לעולם לא יבואו. וכך הם עומדים לנצח על הגבול, בכמיהה אל הבלתי מושג, אל אותו מועדון סגור שמגדיר את עצמו, בין השאר, באפליה כלפיהם. דעות קדומות כלפי דת ודתיים, אחרי הכל, הם האור לגויים העיקרי שמפיצה התרבות התל אביבית הקדושה.